יומני מרלין

ולכתוב פה זה קל. קל יותר מלדבר. לכתוב תמיד קל לי יותר. ואני כותבת פה בעילום שם את היומן הווירטואלי שלי ואני בורחת מהחיים עצמם. ואתמול כשדיברנו ורציתי לומר הכל ולשפוך ולהיות כנה איבדתי את המילים. קשה לי להתמודד מולו. קשה לי לראות אותו ככה. קשה לראות אותו עצוב וכואב ולדעת שזה בגללי. הלוואי שזה ייעלם כבר המצב הזה. אני צריכה להתאמן בלדבר איתו וזה דורש לדבר. הפסיכו אמר לי שמהמצב שלי לא יהיה בו רק רווח אלא יהיה גם הפסד ולא משנה מה אחליט. ועכשיו אני לא במצב של אי החלטה אלא במצב שהחלטתי. זו החלטה לברר עם עצמי מה קורה איתי ומה אני רוצה. 

מה?

ואתמול נרדמתי בזמן שכתבתי. 

״והוא חיבק אותי עכשיו במיטה. קירב אותי אליו וליטף. ואני חיבקתי חזק בחזרה וכשכבר הזענו התרחקנו. וחשבתי שהוא לא ייגע בי הלילה אחרי שדיברנו. והכל התחיל בזה שהייתי רעבה והכנתי לי אוכל ולא חיכיתי לו עירומה במיטה. אז אולי הערב היה שונה לחלוטין. הייתי אגואיסטית. חשבתי על עצמי. ולא עליו. והוא הגיע והתאכזב. הוא ציפה לזה. הוא קיווה. ואחר כך ירד לו החשק. 

וישבתי לידו על הספה וראיתי עיניים עצובות וזה היה קשה. ודיברנו. זו הייתה שיחה. ניסינו לתקשר. לשנינו רע מאוד. שנינו לא יודעים מה לעשות. שנינו במצב חרא. וכשישבתי והסתכלתי עליו - אמרתי לעצמי שבגללי הוא ככה עצוב. בגללי הוא מדוכדך ובגללי הוא לא מחייך. וזה שובר. ועכשיו לפני שהלך לישון אמר לי שהוא אוהב אותי ולבי נחמץ והרגשתי דמע בעיניים. ועצב. 

האיש הזה, על כל מגרעותיו, הוא עדיין האיש שלי. והאהבה כואבת. כי אנחנו אוהבים אבל שנינו יודעים שהסיכויים שלנו יחד קלושים. והאווירה לא טובה ואני מוצאת את עצמי מתעכבת בעבודה כדי לא לחזור לכבדות על הלב. וכואב לי כל כך הפגיעה שאני פוגעת בו. את באמת אוהבת?, אני שואלת את עצמי, תראי מה את עושה לו. זה אהבה? הוא אומלל. הוא תקוע. הוא לא מרגיש בבית. רע לו. 

וזו אני הפוגעת.״

ובשישי בצהריים הוא שאל אותי אם אני רוצה להיפרד. ככה - חד וחלק. וחשבתי לעצמי שאולי. אבל אין דבר כזה אולי. או שנפרדים או שנשארים. אמרתי לו לא. ואם בסוף ניפרד - העיניים העצובות שלו יהפכו כועסות ורושפות, כמו שזכיתי לראות פעמיים בזמן שאנחנו יחד. בפעם הראשונה אמרתי לו שאני מקווה שאף פעם הוא לא יסתכל עליי שוב ככה. ובפעם השנייה זה היה כשהוא דיבר על פרידה ועל מה יהיה עם הכלב שלנו. וזה מה שיש לנו במשותף - הכלב והאהבה. והאהבה. ממה היא נובעת? האהבה מוזרה. בלתי ניתנת להסברה. 

לפעמים אני פשוט לא חושבת. לא חושבת על איך מה שאני עושה משפיע על אחרים. וככה זה התחיל אתמול - פשוט לא חשבתי. איזה סתומה הייתי. הכל התחיל בזה שלא חיכיתי לו במיטה עירומה. פשוט לא חשבתי

וכשאני איתו במיטה אני לא יכולה לנתק את המחשבות

אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הדברים השונים שאנחנו רוצים בחיים

ואז אני אומרת לו לזיין אותי ולפעמים זה טוב ולפעמים זה פחות אבל כמעט תמיד כשהוא מתחיל לזיין אותי מהר וחזק ואני מתחילה לגנוח - הוא גומר וזה מתסכל. אני מתגעגעת כל כך מלגמור מזיון. זה לא קרה הרבה זמן.

וקשה לי לגמור בזמן האחרון וזה לוקח לי יותר זמן וזה ממש ממש מבאס אותי. אולי זה כי נוכחתי במשהו שלא רציתי להשלים איתו. אולי כי קצת ירד לי ממנו. וזו בעיה. בעיה גדולה. והאמת שגם ירד לי מעצמי. אני עדיין חרמנית ונרטבת רק ממחשבות על אבל האני שבי מרגיש לא בסדר עם עצמו. ואם עד עכשיו הייתי במעין דכדוך נפשי עכשיו עברתי למעין דכדוך מיני. הוא דיבר על זה שאם נמצאים הרבה זמן אז הריגוש והתשוקה זה לא אותו הדבר כי זה כבר לא חדש. והוא בטח צודק. מה אני יודעת? לא הייתי עם אף אחד כל כך הרבה זמן. אולי זה ככה. אבל אפילו אם זו המציאות ואפילו אם אני תמימה - קשה לי לקבל את זה. קשה לי להתמודד עם זה. קשה לי שלא רוצים לאכול אותי ולהתנפל על גופי ושלא חושקים בי בטירוף. חלק גדול מהביטחון העצמי שלי טמון במיניות שלי. אני מודעת לזה. לפעמים אני חושבת שאני מאוד סקסית אבל אני צריכה חיזוקים ומחמאות. ועכשיו כשההוא שלי חתך ונעלם אין לי מי שיאמר לי את זה בתאווה. הגבר שלי אמר לי לפני שאני סקסית, שהוא אוהב את התחת שלי שעגול כמו שצריך וליטף אותו בחיבה, וכיף לשמוע את זה אבל זה לא תשוקה זו חיבה ויש הבדל גדול ביניהם. 

והפסיכו אמר לי שאני חיה חיים כפולים, אפילו משולשים, והוא צודק. והוא אמר לי שההוא נעלם לא בגלל שהוא לא רוצה אותי או לא נמשך אליי אלא בגלל שהוא מאוד רוצה אותי ואוהב אותי והוא פגוע וכועס. שאני לא. שלא נפגשתי איתו. הוא אמר שאם ארצה אוכל להשיג אותו. ואמרתי לו שהוא ביקש שלא אפנה אליו וניתק קשר, והפסיכו אמר שהוא עדיין רוצה.

והוא אמר לי שיודעים איך נכנסים למשהו אבל לא איך יוצאים מזה. שרטט בעיני הרבה סיטואציות אפשריות. ואני חושבת על הדברים שפיספסתי ואני לא רוצה עוד. ואולי החבר צודק, כי אני כבר לא יודעת. אולי לנסות בחוץ יעזור לי להחליט. והתכתבתי עם חבר שלו ולא היה דבר מיני מפורש בשיחה אבל רק מלדבר איתו התרטבתי. רק מזה. רק המחשבה שהוא ייגע בגוף שלי. ואולי זה הריגוש. 

אין שחור ואין לבן. זה מה שהבנתי השבוע. כנראה שבאיחור רב כי אני חושבת שרוב האנשים מבינים את זה אבל אני תמיד מבינה ומתבגרת מאוחר יותר מהשאר. ואני לא יודעת מה יהיה. אם יהיה. אבל אני חייבת להעלות הילוך עד כמה שזה קשה. 

הייתי אצל חברה מהעבודה בחמישי. והיא אמרה לי לנסות עוד שנה ולראות מה קורה. היא אמרה שזה רק בראש שלי כי הוא מוכן לחיות ככה. אבל אני לא. וזה מה שהיא לא הבינה. אני לא מסוגלת להעביר עוד שנת בצורת ותסכול. אני כל כך קרובה להתפוצצות שזה מפחיד אותי. אני שמה את היד על הכוס מעל השמלה בעבודה כדי להרגיע את עצמי ככה מתחת לשולחן ולפעמים מכסה בעליונית כדי שלא ייראו ולפעמים מסתכנת בזמן שאני חושבת שאף אחד לא רואה ואני נרטבת ממחשבות על מה אם. ואני צריכה שיתפוצצו עליי כדי שאוכל להתפוצץ חזרה 

והירח יפה לו שם בחוץ

מסתכלת עליו מבעד לחלון בבית

והערב נעים ושקט ויחסית רגוע

מתחת זרמים רועשים

מתחת האדמה מבעבעת

אבל בחוץ הכל בסדר

אוי פסיכו פסיכו. אני די אוהבת אותך פסיכו אפילו שאתה קשה איתי לפעמים. 

אתה מסדר לי את הראש. אתה נותן לי תקווה. אתה מלמד אותי הרבה על עצמי, על הטבע האנושי, על החיים. 

אתה רואה אותי כמו שאני. בלי מסכות. בלי התנצלויות. אתה עוזר לי להתמודד עם עצמי. אתה עוזר לי לקבל את עצמי כפי שאני. 

מה הייתי עושה בלעדיך? עזרת לי לצאת מהבור העמוק והשחור ואתה מחפש איתי את העץ, את הירוק, את הטבע, את הנפש הזועקת שלי, את הגוף המיוסר. 

ממש שיר הלל לפסיכו. נו, טוב. האמת היא שמגיע לו

ובתחילת השבוע הייתה פגישה קבוצתית. והיינו קצת וזה שינה את הדינמיקה הקבוצתית, כצפוי. והוא טס שלשום להודו והשאיר אותנו בלעדיו, והעוצמה הרגשית שלו חסרה כל כך. והבחור הסגור לא היה והוא חסר גם כן, בנוכחות הנעימה שלו. בעצות, בעוצמה העצורה שהוא מביא לקבוצה. ואני באתי והתביישתי לשבת שם. 

ובהתחלה הבחורה אמרה שהיא חשבה עליי שבועיים ואני חשבתי שגם לי זה קרה אחרי שהבחור שנסע לו נפתח ונשבר. ושתקתי. ודיבר עוד אחד ואמר שהאנחה שלי אחרי מה שהיא אמרה, אחרי שהיא אמרה שהיא מזדהה עם חלק גדול מדבריי ושהיא מקווה שהכל הסתדר לי, אומרת הכל. ושתקתי. ולא רציתי לדבר. והיו דיבורים אבל הפסיכו אמר שלא באמת מדברים ושאל אם זה קשור לגודל הקבוצה? לעזיבה?

הפעם דיברתי. אמרתי שהוא היה הלב והרגש של הקבוצה. והפסיכו אמר שגם אני. ואז הפסקתי לשתוק ודיברתי ואמרתי שישבתי שם אחרי ואמרתי איך אחזור לשם אחרי שאני כל כך חשופה ועירומה. שהתחלתי ולא הצלחתי להפסיק לדבר ותיכננתי לא לדבר הפעם. שחלק גדול מהפגישה הקודמת היה אני ושזה היה קשה ושהרגשתי קשה אחר כך. ואז כבר היה הרבה יותר קל. והשניים שהיו לי כל כך קשים דיברו ואמרתי להם איך הרגשתי ואז הפסיכו אמר לי ״את רואה שחשבת משהו אחר לחלוטין ממה שהם אמרו?״ והם אמרו שהם מעריכים מאוד את הכנות ואת הפתיחות ושזה טוב ושהם תומכים בי. הם כואבים את המחסור בסיפוק. 

ואז כבר הרגשתי שזהו, לפתוח הכל. ודיברתי עם המלכה. ואמרתי לה כמה שהיא נשית ומלאת ביטחון וחדה ועושה מה שהיא רוצה ושהיא הייתה קשה איתי. ואז סיפרתי לה שאני גם מהקהילה. היא ממש הופתעה ואז גילינו שגם הוא בקטע בזמן האחרון. והמלכה אמרה לפסיכו שהיא מאוד מרוצה מהקבוצה שהוא אירגן לנו... והיא אמרה לי את הכינוי שלה והיא ביקשה לדעת את שלי - אמרתי לה עד כאן. והשתחררתי. והיה טוב להיות כנה ככה. ואז דיברתי עם הבחורה שגם נמצאת בטיפול זוגי ושאלתי אותה אם זה עוזר. והיא אמרה שהיא החליטה שהיא רוצה להישאר בנישואים והיא פשוט החליטה את זה. וזה בעצם ההבדל בינינו שאני לא מצליחה להחליט. שאני לא החלטית. הפסיכו אמר שזו החלטה והתלבטות קשה מאוד. והיה טוב לשמוע אותו אומר את זה. והוספתי במיוחד שעכשיו הוא משתדל כל כך. 

והוא ממש משתדל. לא הייתה לנו שיחה רצינית אחת מאז הטיפול הזוגי. לא ניסיתי כי לא ידעתי מה להגיד. קצת התייאשתי ואמרתי לעצמי שאני צריכה התייעצות עם הפסיכו. מה עושים עכשיו?

אבל במיטה הוא משתדל. הוא רוצה אותי יותר. הוא שם פחות דגש על שעות השינה ועל עייפות. והוא מנסה כל כך לספק אותי. ואני שמחה שהוא ככה אבל ויש כאן אבל - זה לא מספיק לי. אחרי שגומרים ונחים, בא לי עוד ואין. ואני אומרת לעצמי גם שזה נהדר שעובדים על הפן המיני בקשר שלנו אבל אני לא יודעת אם נוכל להתגבר על הפערים שנוצרו בינינו, וכל השבוע לא ממש דיברנו. אז מה זה אומר? והלב לא מבשר בשורות טובות. 

והגבר הגברי של הקבוצה אמר לי שאני כמו מפלצת מטורפת שקשורה בשלשלאות, שיש בי אנרגיה עצומה ואש  והחבר אמר לי לפנות בוקר שאני כמו חבית של חומר נפץ

אז דיברנו עכשיו - אני והחבר

החבר שהביא אותי לפה והאחד שדי יודע עליי הכל ועל התשוקות הסוערות שבי חוץ מהפסיכו 

והוא חירמן אותי כל כך

והוא סיפר לי שאני מחרמנת אותו, שהוא חושב לפעמים על הפנים שלי מלאות זרע ועל האצבע שלי טועמת ומכניסה לפה ושאם - אז - הוא היה לוקח אותי למועדון סליזי ומביא אותי למצוץ לגברים ועוד דברים. הוא דמיין אותי ככה וזה מעלה לי את האגו 

והוא יקרא את זה אבל אני עדיין כותבת 

והוא מענה אותי עכשיו ומלמד אותי איך זה לא לדעת דברים ומנסה לסרסר בי, והוא מדליק אותי והוא יודע את זה. הוא כתב לי שאני מוציאה בו דברים וגם זה מחמיא לי. ואני אוהבת לדבר על סקס. בכלל ואיתו. במיוחד ברגעים שהוא חרמן ואז הוא אומר לי דברים שעושים אותי רטובה וקורא לי סקסית.  

ואז לא בא לי להירדם כי עכשיו הכוס שלי רוצה לדבר

לילה טוב

אהוב יקר

אני מנסה לא לחשוב עליך. לא לחשוב אם אתה חושב עליי. לא לחשוב אם אתה מתגעגע אליי. 

מחקת אותי לגמריי. חתכת אותי בבת אחת וזה דקירה בבטן, זה סכין בגב, זה לב שבור וזה כואב כל כך עמוק בפנים. קיבלתי ממך בוקס לפנים. זו הפעם השנייה. בפעם הקודמת התהפכו לי החיים. מה יהיה הפעם?

גם עכשיו כשהבנתי שאיבדתי אותך, אני חושבת אחרת. אני משתדלת לא להלקות את עצמי ולנסות להבין את הפחד והחשש שגרם לי להתנהג כמו שהתנהגתי. את המצב שלי שהביא אותי לוותר על לפגוש אותך ולהרגיש אותך. אני כואבת את הניתוק שלך ממני. אני מנסה להיות עסוקה כמה שאפשר ולהרחיק את המחשבות כדי שיכאב פחות. בפעם הקודמת עולמי חרב עליי. שכבתי במיטה שבוע וקמתי רק לעבודה. ובכיתי ובכיתי. ונשברתי וכאבתי. ועכשיו כשאני בוגרת יותר ולא יכולה לספר או להראות את הכאב - בוכה קצת בסתר. כואבת. מאוננת עליך. נזכרת במה שאמרת לי. בשיחות שהיו לנו. איך קראת לי המלכה הסקסית שלך ואיך הייתי השפחה הזנותית שלך. איך יכלנו לעבור כל פעם צד ולשחק משחקי שליטה מחרמנים ומנסה לא לחשוב שאיבדת את המאהב הכי מדהים שיכול היה להיות לי. שבאותו הראש שלי. שיודע מה מדליק אותי ורוצה רק לספק אותי ולענג אותי. אמרת לי שאתה אוהב אותי

גם אני אמרתי לך. אני זוכרת ששאלתי את עצמי כמה אפשר לאהוב והבנתי שאני אוהבת במובן מסוים הרבה גברים. את הנוכחי שלי, אותך ועוד אקסים יותר או פחות. האם אפשר להפסיק באמת לאהוב? אפילו את המיתולוגי שהיה הכי רע ורשע אליי ואני אמורה לשנוא אני עדיין אוהבת. 

אני פשוט אוהבת. 

כל אחד מדהים בדרכו. 

ואני מתגעגעת אליך כל כך. תדע את זה אם יש דרך כלשהי שתוכל לחוש את זה. 

בזמן האחרון נורא בא לי בנות

ממש בא לי 

היו לי שתי התנסויות אבל לא משהו ממש מיני כמו שפינטזתי עליו

כבר די הרבה שנים

אז אני רואה קצת פורנו נשים וזה ממש מדליק אותי

וזה מה שאני רואה עכשיו. כל פעם זה משתנה

הוא צודק. אני יודעת. אני יודעת שהוא צודק. 

אבל הכל אצלי לאט

אז התחלתי. חזרתי וקראתי את מה שהחבר כתב

פשוט לעשות כיף ולא לחשוב כל כך הרבה

אז כשחזרתי במקום לשאול אותו איך הוא

 התחלתי לשחק איתו בהורדות ידיים וכמעט ניצחתי...

והוא צחק כשגילה שכמעט ניצחתי אותו וכשהוא הבין שהוא צריך להתאמץ כדי לנצח

ושה היה כיף. וזה היה נחמד. רגע נחמד בחיים. 

אז אנסה לאט לאט

להילחם בכבדות, במחשבות המורידות, לצאת בקונכייה שלי

להיות חזקה יותר ומאמינה יותר בעצמי

להילחם בחלקים שבי

לזכור ולא לשקוע

עד כמה שקשה

אנסה