יומני מרלין

אתמול ישנתי עמוק. ישנתי חזק. הייתי עייפה מאוד משאר לילות נדודי השינה שלי. מה שעזר לי להירדם חוץ מהעייפות והגוף המותש זה הטיפול. לפרוק דברים שיחרר לי את הראש ויכלתי להתפנות למנוחה. ככה זה בדרך כלל בימים שאנחנו נפגשים. אני ישנה טוב. 

כנראה שבשישי הזה אהיה לבד. ויהיה לי כנראה בית ריק. הוא הולך למסיבת רווקים ואני מקווה שיישאר לישון אצל ההורים שלו. מקווה. אני צריכה קצת ספייס. הוא רצה שאשאר אצל ההורים שלו כשהוא לא נמצא. אמרתי לא. יומיים אחרי שוב שאל ואמרתי לא נחרץ אפילו שראיתי שהוא מנסה לעשות לי רגשות אשם. אני אשקר אם אכתוב שלא הרגשתי רע. הרגשתי. אבל הרגש הזה לא ניצח בסוף.  

ופינטזתי בראש מה אעשה כשאני לבד לבד בערב. אולי אפתיע את האקס ואזמין, אולי אחפש מישהו באינטרנט אולי. חשבתי על סקס. סקס זר. חשבתי על הגוף הכמהה לאורגזמה טובה. חשבתי שזה לא הגיוני כבר כמה אני חרמנית וכמה הגוף שלי רותח ומבעבע מתשוקה. 

דיברנו שוב - הפסיכו ואני - על שתי האפשרויות. אמרתי לו גם את מה שכתבתי בפוסט הקודם והוא אמר לי שהתשוקה שלי היא מעבר למין. שיש לי תשוקה לחיים, למשחק ולהרפתקאות. הוא שאל אם אני רואה אתעצמי במערכת יחסים ומנהלת רומן? ולא. אני לא. זה לא שאני מחפשת גיוון או משהו כזה. לא חוויתי אף פעם אהבה ותשוקה. זה לא בא לי ביחד. הפסיכו אומר שזה חסך גדול שיש לי. ושוב אמר לי שאני חושבת על גברים אחרים. 

והוא צודק. אני חושבת. לפני חודש בערך התחלתי עם מישהו בעבודה, בעידוד ואפילו סירוס מסוים של החבר שלי כאן. החבר אמר שהוא לא זיין מלא זמן ושהוא חרמן. ואני חשבתי לעצמי מושלם. בדיוק מה שאני צריכה. מישהו חרמן אש שיוכל להכיל קצת מהתשוקה שלי. מישהו שירצה אותי בטירוף. מישהו שייתן לי אנרגיה וירגיע אותי קצת. ונפגשנו. והוא אמר לי שאם הייתי באה לפני שבוע אז.. נו. תזמון זה סיפור חיי. כמו גם של בטח מלא אנשים שזה מתסכל נורא. הוא בדיוקהתחיל לצאת עם מישהי ואמנם התעסקנו קצת כי הפיתוי היה גדול מדי אבל זהו. ובאיזשהו מקום התסכול גבר קצת. כי הפעם הרגשתי גם דחויה וגם חרמנית כי כבר ראיתי תשוקה והרגשתי אותה כשנישקתי אותו וכשהוא נגע בי. אזרתי אומץ לברר מה קורה והוא כתב לי שהוא לא שכח אותי וש״המצב פשוט נהיה קצת מורכב״. אין לי מושג מה להבין מזה. שמחתי שהוא לפחות ענה. ותיארתי לעצמי שאו שנהיה רציני עם הבחורה שאיתה הוא יוצא או שהוא לא מרגיש מוסרי להיות עם מישהי שיש לה מישהו או שהוא לא רוצה אותי. או שאני לא בכיוון וממש לא יודעת. את האפשרות השלישית מחקתי כי הוא עצמו אמר לי וכתב לי ויש לי הוכחהשזה לא נכון. אז כל פעם שאני חושבת את זה אני נזכרת ומסתכלת ונרגעת ומעיפה מעלייאת התחושה הזו. 

אז הוא לא. ולא יקרה בינינו משהו. והסרסור של החבר לא הצליח. ואני האמת מאוד התאכזבתי. כבר ראיתי או תנו יחד. במעטשהכרתי אותו הוא מצא חן בעיני. אבל השלב של האכזבה עבר והגיע שלב ההקלה. הקלה שלא עשיתי שהו. ואולי זה סימן. ואולי ההימנעות הזו תכריח אותי סוףסוף

״יש לך אינטואיציה טובה. את מצליחה לראות ולחדור ישר לתוך האדם. זה כישרון. אין את זה להרבה אנשים״. כה אמר הפסיכו בפגישה קבוצתית שכנראה תהיה האחרונה. עצוב קצת שזה הסוף. אבל היה שווה את זה בזכות מה שעברתי ובזכות המחמאה שקיבלתי. ושמעתי את זה וחשבתי על חדירה. עמוקה כזו. ארוכה וטובה. נצבט מעט הלב. הכוס נשאר רטוב. פתאום בפגישה הזו הרגשתי אישה. היינו אני, עוד שני גברים והפסיכו. ושם, בחברתם, וכשדיברנו - עשה לי טוב להיות רק עם גברים סביבי. ואני הייתי נקודת המבט הנשית. איזה מוזר זה אבל זה מה שהייתי. ושם. בשיחה. פתאום הסתכלתי על הבחור שהכי לא עשה לי את זה והוא עשה לי את זה. באותו הרגע. זו הייתה תחושה טובה. חשבתי לעצמי שהייתי מזיינת לו את הצורה. הייתי דוחפת אותו לכוס שלי ומצווה עליו ללקק. הייתי מורידה אותו ללקק את כפות רגליי, את רגליי ואת ירכיי. הייתי מזיינת לו את הצורה.

הגוף מתעורר. ההורמונים רצים על העור. האנדרנלין זורם בדם בשצף קצף. הגוף הופך לדרוך ורגוע בו זמנית. 

קצת מאוכזבת שלא יקרה כלום עם הבחור שהתחלתי איתו. קצת חשה הקלה. קצת מבינה יותר ויותר את עצמי. מקבלת קצת יותר אותי. עליתי עוד מדרגה בחיפוש של מיהי מרלין באמת. ומתכתבת עם החבר ומבינה עוד דברים. ומדברת קצת עם חברה חדשה בעבודה ומתחילה לברר מה הצרכים שלי ומה אני רוצה. הצרכים הנפשיים. הרגשיים. לא המיניים. 

את המיניים אני לא צריכה לברר. אני יודעת. ואני יודעת שלא אוכל לחיות ככה בלי תשוקה בחיי. תשוקה מינית. וכשאני איתו זה אומר לצערי לא איתו. וזה עצוב. כי יש אהבה. יש חברות. אמנם ממש לא אידיאלית ועם בעיות תקשורת קשות ביותר אבל בבסיס יש. אני יודעת שיש. אבל אני כבר לא מסוגלת לחוש כלפיו תשוקה כמו שבוערת בי. וקשה להודות בזה אך זו האמת. 

אז אני יוצאת היום עם החברה הקטנטונת שלי! ועשיתי משהו שאני בדרך כלל לא עושה ואני לא נועלת עקבים. פעם קודמת שיצאנו היא הייתה בלי ואז הבנתי כמה זה כיף לצאת עם מישהי שנמוכה ממני! אמנם בממש מעט אבל איתה אני מרגישה שהכי טוב להיות קטן :)

ואני מתה עליה. ואני כל כך שמחה לצאת אחרי השבועיים הנוראים האלה. זקוקה לזה. ואשתכר לי קלות כמו שאני אוהבת ואני מרגישה נהדר בשמלמלית הוורודה שלי. 

אז שלחתי לחמי על פני המים ונראה מה יהיה

וחשבתי עכשיו שזו מלחמה בין הרגש ובין התשוקה. מלחמה בין הלב ובין הכוס. מי חזק יותר? הלב נחלש בזמן האחרון. והתאווה להזדיין גוברת וגוברת. לא היה לי סקס כבר שבועיים(!!). נכון הייתי חולה. נכון לא הרגשתי טוב. אבל עדיין זה מלא זמן. וגם עכשיו כשאני גמורה מעייפות הייתי מתעוררת ישר. בבוקר בקושי פקחתי עיניים כתוצאה משלוש שעות שינה והייתי הכי זומבי אבל הייתי חרמנית מאוד. מאוד. ואמרתי לעצמי: לא ניקח אוכל לעבודה, לא נסדר קצת את הבית, נאחר לעבודה - לא אכפת לי - הכוס דורש סיפוק. ואוננתי עליו. ולא עשיתי את זה הרבה זמן, מאז שהוא נעלם. זה פשוט כאב מדי. אבל הייתי חייבת אורגזמה מהירה ומשובחת ואת זה הוא יודע לספק - גם כשהוא בכלל לא כאן. והוא נעלם לפני כמעט חודש ואני שואלת את עצמי אם הוא חושב עליי. אם הוא נזכר בי כשהוא נוגע בעצמו. ממנו הייתי מבקשת סליחה. אבל אם הייתי נפגשת איתו כמו שהוא רצה הייתי נסחפת ושוקעת ברומן רותח מתשוקה ואולי אפילו אהבה וידעתי את זה ובגלל זה לא נפגשתי ועכשיו הוא איננו. ואני נשארתי עם תשוקה רבה ובלי מישהו לפרוק עליו אותה. וזה קשה. קשה לי מינית כי הוא סיפק אותי פעמים רבות במגבלות שיש כמובן וקשה לי רגשית. אני מתגעגעת לתשוקה שלו אליי. כל כך מתגעגעת לזה. 

בינתיים מה שיש לי זה חיבה וחום ואהבה ורגש וחיבוק אבל אין

לי תשוקה

לא סתם כתבתי להקשיב לגוף שלי כשהוא מדבר איתי. הייתי חולה עכשיו שבועיים - עברתי מדבר אחד לדבר אחר - ואני מקווה שאחזור לגמרי לעצמי מחר. היום אני גמורה בעקבות שיחת לילה מאוחרת ויקיצה מוקדמת מדי יחסית אליה. הגוף והנפש מחוברים אצלי חזק. אולי יותר מדי חזק. כשרע לי בנפש זה ישר משליך על הגוף. זה מאוד מורגש אצלי. כאילו הגוף אומר לי - ״את לא מקשיבה לקול הפנימי שלך. את לא מקשיבה לאינטואיציות שלך. אני אכריח אותך״. מכריח אותי לעצור ולנוח ולצאת מעצמי. מכריח אותי לחשוב על זה גם כשאני נמצאת בעבודה, המפלט שלי.

הפסיכו אמר שאולי נלחצתי מזה שהתעסקתי עם מישהו. ואולי הוא צודק. אבל זה לא רק זה. 

הוא ביקש לשמוע את הנפש שלי. אז נשמתי עמוק. עצמתי עיניים. ובכן. הנפש שלי אומרת לי: ״די כבר מרלין. את לא רואה שאת קוברת אותי? את לא רואה שאני נובלת? ניסית וניסית (כאן הראש מתערב ואומר שלא מספיק) ולא הולך. זה נגמר - איך את לא רואה את מה שאני רואה? קומי. תפסיקי לפחד ותצילי אותי. את חושבת שהגוף קשה איתך עכשיו? חח יכול להיות הרבה יותר גרוע״

וממש קשה לי לכתוב את זה. וקשה לי לומר את זה. 

והלב מתרחב ממנו לפעמים ואני אומרת לעצמי - לא נפרדים כשכבר לא אוהבים? לא ככה פרידות עובדות? פעם אחת נפרדתי ממישהו. זה היה מין יצר חזק בתוכי להתנקם במין הגברי על המיתולוגי שלי ועד היום אני חשה אשמה על זה. לא שוכחת אותו. זה לא שהיה בינינו משהו רציני אבל עדיין הרגשתי רע. ותמיד עזבו אותי. וככה התמודדתי. מהמקום הזה. 

והוא יקר כל כך ללבי. ואיך עוזבים מישהו ? איך עוזבים מישהו אחרי פאקינג שבע שנים? והמחשבה שוב ושוב מתגנבת ללבי - את אוהבת אותו למרות הכל. 

הפסיכו אמר לי לשים לב לעליות והירידות שלי ולהיזהר מהן. הוא אפילו נאנח באיזה שלב ואמר לי: ״מרלין. מה יהיה?״ ועניתי לו: ״אני לא יודעת, פסיכו״.

משימות לשנת תשע״ד -

- להיות

- לשמוח

- לעשות דברים שעושים לי טוב

- להקשיב לגוף שלי כשהוא מדבר איתי

כיף להיות בפתח השנה העברית החדשה ולהרגיש שלמדתי והשתניתי השנה. ולא להרגיש את הייאוש שהרגשתי בשנה שעברה. אני מרגישה שהטיפול האינטנסיבי שאני עוברת עוזר לי לקבל את עצמי. להיפתח וללמוד ליהנות מהאדם שאני. לראות יותר את הדברים החיוביים. להיות פחות קשה. פחות ביקורתית. 

אני נעה בין ירידה לעלייה תקופה ארוכה. אני טיפוס קשה. דרמתי. עם מצבי רוח. הדחקתי הרבה וההתמודדות ארוכה ומפרכת אך לרגעים היא גם מעניינת ואפילו טובה. וטוב להרגיש ככה. 

ואתמול ראיתי סרטון עם מלכה הורסת עם גברעבד קשור וחסר אונים ונמצא שם כדי לספק את המלכה שלו. וזה היה כל כך מחרמן וראיתי אותי ככה. אני נעה בין שולטת לנשלטת. ולראות אותה ככה שולטת בו ומטריפה אותו ועושה בו כרצונה גרם לי לרצות גם. להיות ככה. והאורגזמה אחר כך הייתה מטורפת. לאונן ככה על הסרטון הזה היה משחרר וטוב ולא הייתה בי שום תחושת עצבות שחודרת אליי לפעמים על זה שאני ממש צריכה זיון טוב ואני לא מקבלת. התסכול נעלם קצת. לכמה רגעים. ושלטתי איתה בגבר. הלכתי איתה בחדר בנעלי עקב שחורים לבושה בלבנים סקסיים. מעבירה על הגבר שוט ספאנקר כזה על החזה על הבטן על הזין. מחככת את הישבן שלי בזין המתוח מכאב. שולטת בגבר. בכאב. ביצר. מזיינת אותו להנאתי כשהוא קשור. מלקקת כשבא לי. מחככת את הזין בין שדיי. מנשקת כשרוצה. והייתי האישההמלכה הזו שם. 

והתסכול הזה קיים. ואני נוגעת בעצמי הרבה ואני רוצה לשלוט ושישלטו בי ולהכאיב ושיכאב לי ותשוקה חזקה ועוד ולנשוך ולהינשך. 

והתסכול נמשך תקופה ארוכה. ארוכה מדי ובגלל זה עשיתי את מה שעשיתי ודיברתי על סקס ועל משחקים ותיארתי וכתבתי לו. ונדלקתי עוד יותר ממה שהוא כתב. ועכשיו נותרתי עם זיכרונות.

וזה ברור כבר שזה חזק ממני. וקצת הרפתי מהחגורה שחנקה אותי ואת המיניות שלי והתנשקתי והתעסקתי והוא נגע בגופי, נישק וליקק את שדיי ואני ליטפתי את הזין שלו בהנאה ואחר כך ישבתי עליו וזה היה מוזר וזה היה מרגש. וזה עוזר לי להסתכל על דברים אחרת. ולנסות לעבוד על מה שיש לי עוד יותר ותוך כדי לחשוב על הצרכים שלי ואיך הם יתמלאו. וזה לא היה יחסי שליטה אלא רק נגיעות והתחרמנות והגוף שלי דיבר בשבילי. והקשבתי לכוס שלי. והכוס שלי יודע יותר טוב ממני מה אני צריכה. ויש תחושה רעה ויש תחושה של מוסריות מוטלת בספק רב (או אולי בלתי קיימת), אבל נתקעתי ואולי זה יעזור לי לדחוף את עצמי. אני משתדלת לא לתרץ אלא להבין. לתת לכוס שלי להחליט מה טוב בשבילי. אצלי הראש והמחשבות מערפלים הכל אבל הוא פועל ישירות מהיצר. ואני מתחילה לאט לאט לפזר את הערפל ולחפש את הדרך שעליה אני צריכה לעלות. וזה ייקח זמן אבל יש תהליך

וכתבתי מעט ונרטבתי שוב והאצבעות בתוך התחתונים מלטפות את מקור ההנאה שלי. רק לכתוב מחרמן אותי יותר. וקראתי על הבחורה הפולנייה שהחליטה שהמשימה שלה זה לשכב עם כמה שיותר גברים ונזכרתי שגם אני רציתי את זה פעם. ועדיין זה נמצא בתוכי.

״אם רק היית באה לפני שבוע...״

״ככה זה בחיים. (חיוך עצוב) או שאין מלא זמן או שמגיעות שתיים בבת אחת״

״כמו אוטובוס״

״מממ...״

״אז אני לא רוצה שתרגיש מחויב כלפיי רק כי אני מתוסכלת ופה מולך. אני אהיה בסדר. אתה יודע מה אני רוצה ואני לא רוצה להרוס משהו שעלול להתפתח ולהיות רציני״.

- המבט המיוסר בעיניים. הסערה הפנימית בין המוסר לתשוקה. ראו היטב את ההתלבטות על פניו וזה היה מגרה. חשבה משחק פיתוי שאולי יצליח. וכבר הייתה בטוחה שלא. הוא היה אדם טוב. היא מצאה את עצמה מופתעת. במקום שזה ייראה לו מרגש, זה נראה לו מלאכותי. הוא רצה להכיר קודם. 

ואז ההפתעה:

״אני מחכה שתגידי לי לנשק אותך״

״תנשק אותי״

- והוא נישק והיא נישקה חזרה. זה היה מוזר. קצת נורא. זה היה טוב. זו הייתה התנשקות. והוא התחיל לגעת וזה היה מוזר וזה היה מרטיב. היא לא עצרה את היד שלו. ופעם גם כיוונה אותה. והגוף אמר לו תודה. וזה היה נעים. מאוד נעים. העביר את אצבעותיו על הצוואר, על החזה מעל השדיים וגם נישק והסיר הצדה את הבד שהפריע. נאנקה קלות ונשענה עם ראשה לאחור. היה טוב. ובלי מחשבות. ומתישהו התיישבה עליו והתחככה בו והוא עצר ואמר שעוד רגע זו נקודת אל חזור והיא קמה מעליו. שלפה שוב את שדייה השובבים והוא אמר ״לא מפסיקים?״ ונזכרה והחזירה את השמלה למקומה. הוא היה חמוד. 

- והלכה משם. רטובה ומרוגשת. וכשראתה אותו בחוץ התנהגו כאילו לא היה כלום עכשיו. וזה היה כמו בני נוער והיה בזה אלמנט ריגושי. וכשהלך משם לאהפסיק להביט בה. (מעניין מה הוא חושב עכשיו. מעניין כמה זמן יעמוד לו עכשיו? מעניין אם יאונן על זה? מעניין אם רואה מול עיניו את חלק הגוף שנחשף בפניו?)

- ויותר מאוחר כתב לה שלא היה צריך לתת לה ללכת ועוד דברים שרק הוסיפו לרטיבות הקיימת. 

יש לי אהוב בבית. שוכב במיטה. ישן. הוא עצוב וכואב וכואב לי לראות אותו ככה. ואין לי מה לעשות עם המצב שלו. אין לי איך לעזור לו. וזה מתסכל ועצוב. כשהוא מדוכדך או מיואש הוא מראה את זה - הוא הופך אפאטי ומנותק ושותק. כשאני עצובה אני מסתירה את זה בפנים. מוציאה את זה בטיפולים, כאן, בשיחות מועטות. אני לא מעמיסה עליו את עצמי. הוא אמר לי היום שהוא נכה רגשית. וחשבתי לעצמי - זה נכון? אני שכל כך רגישה נמצאת עם מישהו כזה? מה נסגר איתי? כאילו - באמת? מתי איבדתי את הדרך שלי ואיך אני עולה עליה חזרה?

והטיפול הזוגי היום היה לו קשה. היה לו ממש קשה. מסכן שלי. המטפל היה מאוד ישיר הפעם, וטוב שכך. ואני ניסיתי השבוע להילחם עוד יותר על השברים ההולכים וקטנים של הזוגיות שלנו. ועודדתי שיחות, וניסיתי להיות כנה, וניסיתי לפתות אותו כמו שהוא אמר שהוא רוצה שלוש פעמים ואמש גם הצלחתי. והוא שמח אתמול מזה, אני חושבת. ואני שמחתי שאני מגשימה לו רצון ושלפחות קצת הוא מחייך. אחרי הכל אני אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב. ואחרכך השתדלתי לא לחשוב על עצמי. על הצרכים שלי, על הכוס הבוער שלי, על הגעגוע לתשוקה. ודי הצלחתי. אבל זה לא משהו שמצליחה בו בדרך כלל ההדחקה. 

ואני לא יודעת מה יהיה איתנו. 

יש לי אהוב בלב. בראש. אהוב ישן שנעלם לפני שבועיים. ומאז שהוא נעלם עולמי טולטל והבנתי דברים ונמאס לי להמשיך ככה כמו שאני עצובה. מתוסכלת. נמאס. ואני מבינה שלא עשיתי כלום עם האהוב כי זה היה עלול לסבך לי את הלב יותר ממה שהוא מסובך. ואני מתגעגעת. וחושבת על איך כל פעם שהוא מכאיב לי ככה - יוצא מזה משהו טוב. זו הפעם השנייה. ואם הוא יחזור לא אהיה מסוגלת לעמוד בפניו. יש לי את הקטע הזה עם גברים. התשוקה מעבירה אותי ומשגעת אותי ואני לא חושבת. לא למדתי להיזהר עם השנים. 

אני אוהבת את התקופה שלפני החגים. אני קורעת את עצמי בעבודה והמצב רוח שלי טוב. הפגישה האחרונה עם הפסיכו הייתה טובה מאוד וזה משפיע עליי מאוד. הרגשתי שהוא פתח לי עוד קצת את העיניים לחיים, לעולם. ולנו, לי ולאיש שאיתי, היו שיחות קשות. קשות מאוד. ואתמול לא ראיתי אותו בכלל. והעבודה מצילה ומאוורת קצת את האווירה הנוראה שיש בבית שלנו. זה טוב שאנחנו מדברים. אפילו ובמיוחד כי זה קשה וכואב. אני מוצאת בזה גאווה עצמית על כל הקושי בזה. להתמודד אפילו שזה קשה בטירוף. וזה נורא קשה אבל אני מנסה בכל כוחי להיות אני מולו. הוא אמר לי בשני: ״למה את חייבת להיות שונה מכולם?״ אמרתי לו שלא כולם דומים ויש אנשים שלא רוצים את מה שהשאר רוצים ושככה אני. ואתם יודעים מה? זה הרגיש טוב להגיד את זה. להיות נאמנה למי שאני. תמיד קשה לי עם הניסיונות הבלתי פוסקים להתאים את עצמי לחברה ולהסתיר את מה שאני מרגישה באמת ולשתוק כשבפנים בוערת אי ההסכמה על מה שנהוג ומקובל ורצוי בחברה. אני שותקת ליד אנשים שלא אהיה מסוגלת להתמודד עם הביקורת שלהם. אבל לו אמרתי מההתחלה.  ויש אנשים שמרשים לעצמם לשאול אותי מה עם ילדים. גם סתם מכרים. ובהתחלה זה הפתיע החדירה הזו לפרטיות, למערכת היחסים, למיניות שלי, לגוף, לרחם, לכוס, לנפש ורתחתי וכעסתי ורציתי לרצוח אנשים על החוצפה והתעוזה וההתערבות ועל הכל אבל - כמו כל דבר כמעט - זה כבר פחות מפתיע אותי. כשזה קרה אז שנאתי עוד יותר את היותי אישה. את זה שאני חייבת לעולם, למדינה, לחברה משהו רק כי אני אישה. רק כי יש לי רחם. 

אבל הטיפול בנפש העדינה והסוערת שלי עוזר. אני מתביישת פחות מהם. מהעולם. אני לא הולכת ומשתפת מעצמי ולא מספרת לכל. אני בוחרת למי לענות. אבל למדתי קצת לענות. למדתי לתת פחות לדרוס אותי. את מי שאני. לקבל שבעולם אנשים חטטניים ולא מבינים כלום ברגש, באינטיליגנציה רגשית, בקבלת האחר על דעותיו השונות. העולם לא טוב כמו שתמיד רציתי להאמין שהוא. 

אני עובדת קשה בלקבל את האדם שאני. כי אני זה מה שבעצם יש לי בעולם הזה.