יומני מרלין

סקס זה כל כך לא משהו משמעותי בחיים שלי עכשיו

אני לא חיה את זה

פיזית

אני מקבלת פעם/פעמיים בשבוע

כן. כן. מקבלת.

וזהו

יש ימים שאני חושבת אין אנחנו בטוח נצליח

ויש ימים שאני חושבת שאין לנו סיכוי

היו לי הרבה הזדמנויות לעשות משהו עם היצר המיני שלי. אף אחד לא היה יודע. אני אדם דיסקרטי. אבל לא עשיתי. הייתי קרובה לזה אבל בכל פעם מחדש הלב עצר אותי באדום בעצירה פתאומית במשך כל התקופה הזו. 

יצאתי אז מהשירותים והוא עמד שם. חיכה לחבר, ככה הוא אמר. מקום מוזר לחכות לחבר, חשבתי לעצמי. התקרבתי אליו ודיברנו קצת. צחקנו. אמר שהוא חייב לחבק אותי כי אני מתוקה ואני נמסתי. אני כל כך לא מרגישה מתוקה עכשיו שלשמוע את זה עושה לי טוב על הלב. אפילו אם זה בא ממישהו זר. הוא משך אותי אליו ונפלתי בין זרועותיו ונבלעתי בתוכו. רציתי להיעלם שם. הוא חיבק אותי חזק ועטף אותי בזרועותיו. הוא פישק את רגליו כדילהתקרב במעט לגובה שלי. זה אפילו קצת הצחיק אותי. אמרתי לו שהוא לא צריך לעשות את זה. כנראה שהוא הרגיש יותר ממני את ההבדל הזה בינינו. ככה הייתה לו גישה להקיף את צווארי. הוא נישק אותו ואני רעדתי. לא זזתי מחיבוקו. הרגשתי משותקת שם. הוא נישק לי את הלחי והתקדם לשפתיי. ואז הוא נישק אותי. הייתי בשוק. כאילו לא ציפיתי לזה. האמת שלא ציפיתי. עמדתי שם כמו גוש מלח. לא זזתי. הוא נגע בי וליטף אותי ואני נתתי לו לגעת כרצונו. לא ליטפתי אותו בחזרה, גם כשהוא התחיל להעביר את ידו על ישבני. נתתי לו לנשק אותי אבל לא נישקתי בחזרה. הייתי שם ולא הייתי שם. 

עברו שם אנשים. אחרי הכל היינו במקום ממש אסטרטגי. זה הפריע לו והוא לקח את ידי ובלי ששמתי לב נכנסנו לשירותים של הבנים. בלי ששמתי לב? אממ זה לא מדויק. קשה לא לשים לב לדבר כזה. הוא אמר לי ״בואי נלך למקום אחר כאן עוברים אנשים״. האמת שלא חשבתי על זה. על מה יהיה שם. פשוט לא חשבתי. הלב שלי דפק בטירוף. התשוקה שלטה בי. ידעתי מה אני עושה ולא ידעתי מה לעשות. הרגשתי מישהי אחרת. המרלין של פעם. וכשהוא שלף אותי מחיבוקו והוביל אותי אחריו פשוט הלכתי איתו את הכמה מטרים האלה. הוא נעל את הדלת והתחיל ממש לגעת בי. ליטף את שמלתי הצמודה. התמכרתי למגע. הוא המשיך לנשק אותי וכשהוא הרים את השמלה ואחז בישבני נישקתי אותו בחזרה. לשבריר שנייה ואז הפסקתי. וחזרתי לתת לו לגעת בי. חוץ מזה הוא לא נישק טוב אז לא הייתה הנאה בזה. הוא ליטף את גופי הבוער ונאנחתי לעצמי הוא המשיך לגעת בי והרגשתי את ידיו על עורי החשוף על ישבני. פיספסתי את הקטע שהוא השאיר אותי עירומה מתחת לשמלה. ואז עצרתי אותו. רק אז תפסתי שעוד שנייה אני כבר לא אוכל לעצור. התנשמתי בכבדות, הרגשתי רע על כאב הביצים שלו עכשיו אבל גם לי התייסר הכוס. ורציתי לגעת בו אבל לא נגעתי. הסתובבתי בגבי אליו ונשענתי עליו שימשש את שדיי שהיו כמהים למגע. ואז ביקשתי לצאת וברחתי משם החוצה. 

התביישתי. יצאתי משם עם העיניים ברצפה. רציתי להיקבר במקום. הוא יצא אחרי. חיכיתי לו. הוא ירד כמה מדרגות, נישק אותי שוב בלי תגובה ממני, חיבק אותי שוב והבטנו אחד לשני בעיניים ונפרדנו. הוא נשאר שם ואני הלכתי. כמעט רצתי החוצה. הייתי חייבת אוויר שיקרר אותי ממה שקרה וממה שכמעט קרה. הייתי המומה מעצמי. החברה הייתה בחוץ, דיברה עם מי שהתחילאיתה אבל כבר ירד לה ממנו אז היא שמחה שהגעתי. היא לא שמה לב לכלום. עמדתי בחוץ ושתיתי ועישנתי והסדרתי את הנשימה ואת המחשבות, כלומר ניסיתי. ואז ראיתי אותו. הוא יצא מהמקום והלך. הוא עבר קרוב אליי אבל לא ראה אותי. הבטתי בו יוצא מחיי עד שהוא נעלם. 

חשבתי על מה שקרה בשבוע שאחרי אכולת רגשות אשם. התביישתי בעצמי. לא סיפרתי לאיש. אחרי שבועיים הייתי חייבת להגיד לפסיכו. לשתף אותו. הוא שאל אם אני עדיין חושבת עליו. אמרתי שלא. 

בפגישה אחרת דיברנו. שוב על התשוקה הזו. ואמרתי לו שכבר בגדתי. והוא אמר שזה לא היה בגידה. זה היה מרד. 

זה מה שהוא אמר. אם זה נכון או לא - זה עניין של תפישה. 

שפטתי את עצמי הרבה על כל זה אז אני לא צריכה עוד ביקורת. אני המבקרת הכי גדולה של עצמי.

אתמול שלח לי מישהו הודעה די מגעילה. מזלזלת. ואני אומרת - אם אין לך משהו יפה לכתוב, פשוט אל. אל תכתוב. זה לא עושה טוב לאף אחד אז בשביל מה?

אני 

אני לא אותה אחת שהייתי. השתניתי. 

חידשתי קשר עם חברה טובה מהעבר. לא דיברנו כמה שנים וכשנפגשנו זה היה כל כך טוב. הכל היה כרגיל חוץ מזה שלא התראינו כמה שנים והיה הרבה השלמת פערים לעשות. 

היה מעולה לפגוש אותה. פשוט מעולה. 

היא אישה קטנה, נהדרת וסקסית בטירוף. והיא אוהבת סקס כמוני. זה היה תענוג לדבר ככה על סקס. התגעגעתי לזה.

לשחרר קצת יצר החוצה למישהי שיכולה להזדהות עם הצורך הזה שלי

ולהבין

הערב נפגשנו ויצאנו לשתות עם חברה ולרקוד. היה טוב. 

עכשיו אנחנו בתקופת רגיעה. כמה לילות פשוט נרדמתי מהר. זה כנראה אומר שהנשמה נרגעה קצת. אפילו כתבתי פוסט כשאני נעה בין עירות לשינה ומרוב תשישות הוא נמחק לי :(

אחרי המשבר, הכמעט פרידה, המפל שהייתי, הימים הקשים שעברו עליי - האווירה נרגעה קצת. זה מרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן. אנחנו כמו פעם, בלי הלחץ הנורא הזה. אז היו כמה ימי מנוחה ורגיעה. הייתה אהבה באוויר ושיחות יותר מבדרך כלל. שיתפתי יותר וזה הרגיש טוב. 

עדיין יש. אנחנו נרגענו אבל אני גועשת בפנים. ברגע שהמשקל שלנו זז קצת הצדה, ברגע שסוף סוף קיבלתי ממנו קצת ספייס לעצמי, המצב השתנה. הטיפול שלי עם עצמי התעמק וזה קשה. לשנות דפוסים שכל החיים חייתי לפיהם זה קשה. 

ואני שואלת את עצמי שאלות. הבנתי שאני חייבת להשתדל יותר. לנסות שוב והפעם חזק יותר. לתת לו צ׳אנס - אולי להכריח אותו אולי לנסות ללמד אותו מה אני אוהבת באמת. להגיד לו מפורשות שוב ושוב - אולי הפעם הוא יקלוט.  הוא יודע שאני אוהבת כוח. אבל הוא לא אוהב שאני נושכת אותו. אני אוהבת לנשוך. במיוחד בצוואר. אבל אני מסתפקת לנשוך אותו בבטן והוא לעתים עומד, לעתים מתקפל, לעתים עוצם עיניים וחושק שפתיים - מחכה שזה ייגמר. אני חייבת לנסות איתו. לא לוותר כל כך בקלות. אני חיה כמה חיים ונמאס לי. הוא קורא לי ״חרמנית קטנה שלי״ או ״סקסית״ אבל אני לא חושבת שהוא יקרא לי מלכה וישרת אותי כמו שאני מפנטזת על זה. גם קשה לי לראות אותו עושה את זה. חבל. אני אהיה מלכה טובה. אני יודעת את זה. 

אקס קרא לי נסיכה. אבל הייתי צעירונת אז ועכשיו בטוח התקדמתי בדרגה... 

הוא לא יכול להיות משהו שהוא לא. הבנתי את זה. אבל אני בעיקר מנסה להבין את זה על עצמי. אני מרגישה שיהיה לי קשה מאוד להמשיך לוותר על התאווה שבי. אז אני אנסה יותר חזק איתו. את מה שאני יכולה ונראה מה יהיה. 

אתה רוצה אותי. אתה רוצה להיות העבד שלי. אתה רוצה לשרת אותי. אתה חייב את הגוף שלי. אתה אומר לי שוב ושוב כמה אתה רוצה. אתה אוהב את הראש שלי ואת הפנטזיות שלי. זה מדליק אותך. זה מטריף טותך. אני יודעת מה אני רוצה לעשות לך. אני יודעת מה אני רוצה שתעשה לי. אבל אתה שם ואני פה. רחוקים ולא נפגשים. כאב מייסר שלא משחרר. תאווה בלתי ממומשת. זה מה שאנחנו עכשיו

ביום חמישי הרגשתי מפל. בכיתי והדמעות בעיניים המשיכו להגיע ובקושי עצרתי בעדן. ורק מחשבות מחשבות מחשבות. עצבות. ייאוש. חרדה. דכדוך עמוק. איבדתי את התיאבון. לא אכלתי מאז הצהריים ולא היה בי רעב. ואז הלכתי לפסיכו שלי. אויי פסיכו. איזה מזל שהשתנה לנו היום השבוע. מה הייתי עושה בלעדיך? באתי אליו ודיברתי ובכיתי ונזלתי. אמרתי לו שהתרגלתי כבר למצב הפיזי הזה של מחסור בסקס, שאולי עליי לזרום בזרם ולהיות כמו כולם. הוא ראה שאני בסערת רגשות. אמר שנדבר על הסקס בפעם אחרת. הוא אמר שזה חלק חזק בי שלא אוכל לוותר עליו, משהו כזה. 

קרו עוד דברים. 

הדחקתי את זה בי. ככה אני עושה כל כמה זמן. ואז כשבאה אורגזמה טובה ומתישה אותי ומסחררת ומרדימה ומעלה לעננים אז ההדחקה נעלמת ובא לי שרשרת אורגזמות. ו

ועכשיו. כשהמילה פרידה כבר לא משהו שעולה במחשבות שלי ובשיחות קצרות

עכשיו כשהוא אמר 

אני שוכבת על השטיח למרגלות המיטה

ניסיתי להירדם לצדו, נוגעת בו בעדינות

אבל זה לא הלך

חיבקתי קצת והוא אמר שהוא באמת רוצה לישון

וגם אני לשבריר שנייה הייתי קרובה לזה אבל זה עבר

ואני מתהפכת שוב ושוב על משכבי אז עברתי לשטיח

רחמים עצמיים

ההחלטה עכשיו ברורה יותר מתמיד והיא צריכה להיעשות עכשיו. אני עוד זמן. הוא נגמר

להפסיק לחשוב. לקפוץ קפיצת ראש למים השחורים והעמוקים. להיכנס להריון. לקנות בית עם חצר מחוץ לאזור תל אביב. להתחתן. להוסיף את שם המשפחה שלו לשלי. זה מה שהוא רוצה. הוא ניסח בדיוק את זה. 

לשכוח את הפחד והמחשבות על נפשי הכואבת ולצלול למסלול החיים כמו שכולם עושים. להיות כמו כולם. 

הוא אוהב אותי מאוד. הוא ידאג לי, יטפל בי, יתמוך בי, יחבק אותי, יתכרבל איתי, יפרנס אותי, יצחיק אותי. אחייך רק מלראות אותו ולדעת שהוא שלי. הוא יהיה אבא נהדר. יעזור. יהיה שם. הוא רוצה משפחה. הוא לא יבגוד בי. לא אצטרך לחשוש מזה. הוא חכם. הרבה ידע כללי. תמיד יש לו מה לומר בשיחות. הוא צובר ידע וזוכר אותו. הוא אוהב אותי. 

אנחנו ביחד כבר שש וחצי שנים. פאקינג כמעט שבע שנים. מי זוכר מה זה משהו אחר?

לוותר עליו? על האהבה הזו? על אהובי? הוא הרי מדהים. איך מוותרים ועוזבים דבר כזה? איך?

עכשיו אני בכלל לא רואה את הצד השני. את הלמה כן. סקס? סיפוק מיני? אורגזמה? קשירות? ירידות? משחקי כוח? משחקי שליטה? מי בכלל חושב על זה? לא התנשקנו בפה כבר שבועיים כי יש לו פצע בפה. לא שכבנו כבר.. מי זוכר? שבועיים? יותר? ירדתי לו השבוע כשהוא הפתיע וכתב לי שהוא חרמן ולא יתנגד לירידה. איך שהגעתי מהעבודה. הוא ישר גמר. אמרתי לו תמיד. רק תבקש. בלילה הוא ישר נרדם ואני לא. רק אחרי שהבנתי שגם הפעם זו הייתה טעות לא לספק את עצמי ישר ואז לישון כמו בן אדם מסופק.  

האם כל זה חשוב בכלל??? אני רגילה כבר לאונן ולא להיות מסופקת מגבר אלא רק מהאורגזמות שאני מביאה את עצמי להן. מי אומר שמישהו אחר יספק אותי? מי אומר שמישהו אחר יאהב אותי? מי אומר שיהיה מישהו? אני חושבת שלא יהיה. אני לא בת 23. אני מרגישה צעירה אבל הסביבה לא חשה ככה. אין מקום שבו אכיר בנים. אני לא הולכת למקומות כאלה. ואני בטוח לא הולכת לחפש באינטרנט את זה. זה ממש אבל ממש לא אני. וכל הבנים בגילי בטח שרוטים יותר ממני. אני לא רוצה מישהו אחר לאהוב. אני אוהבת אותו. ומישהו אחר לסקס? האמת?? לא רוצה כלום עכשיו - רק לא להיות. רק להיעלם מהחיים האלה. למות. לחדול. לא להתקיים. 

אז מה יהיה הסוף איתי? שוב אני לא נרדמת. שוב לא אצליח לקום בבוקר לעבודה. שוב לא אתעורר מהשעון המעורר. שוב הוא יתעורר ממני ויכעס עליי שאני מעירה אותו. ואני הרי עושה הכל כדי לא לעצבן אותו - הוא גם ככה על הפנים. אבל הנה ההוכחה שאני לא מצליחה. מסכן שלי. ביום ראשון הוא התעורר מהשעון שלי וכשהוא יצא מהבית היה לו מבט כועס כל כך בעיניים. היום התחיל נורא וכך גם השבוע הזה. שלשום אני התעוררתי מהשעון המעורר שלו.

כשחזרתי מאוחר הבייתה, ישבתי לאכול ואז הוא חזר עם הכלב. שאלתי אותו אם אני יכולה לעשות לו משהו. אוכל. משהו. הוא אמר ״תעשי לי ילד״ ואז קם והלך. אחר כך אמר לי כשדיברנו בחדר שינה שהוא מיואש. דיברנו קצת לפני ובזמן שהוא התקלח. עלינו. אחר כך התחבקנו בעדינות במיטה. הוא אמר שהוא מצטער שהוא היה עצבני השבוע. אמרתי שאני מצטערת שלא עשיתי דברים בשבילו בשבועיים האחרונים. הוא אמר שאין טעם לדבר על זה עכשיו. וקצת אחרי הלך לישון והנה הוא ישן לו.

ועכשיו, כשאני שוכבת על הגב, על הבטן, על הצד, אחרי שהעפתי עליו את הכרית שלי בטעות כשניסיתי אולי להירדם בלי כרית, חשבתי שאני כל כך ריקה שאין לי מה לתת לו ושזה שכתבתי שאני כל הזמן עושה בשבילו זה פשוט לא נכון עכשיו. אין בי כוחות. אני עייפה. 

שילוב של חוסר עייפות, מחשבות יתר וחרמנות זה מתכון בטוח לא להירדם. אז מה עכשיו? כותבים. 

הלגישה שהייתה לי אצל הפסיכו שלי איזנה אותי מהשברירות של הפגישה הזוגית. כשסיפרתי לו הוא ישר נע באי נוחות בכיסא שלו ואמר לי שהוא רוצה להגן עליי מהמטפל הזוגי הזה. שמדובר בעניין של מוסריות וברצון בסיסי לפרטיות ושאני לא מגזימה. הוא אמר לי שאני צריכה להגיד לו שנפגעתי ממנו, שהרגשתי מותקפת, שטיפול זה עניין של אמון ואם אין את זה אז הטיפול לא יהיה טוב. 

אני יודעת את זה. את מה שהוא אמר לי. אני גם בטח אגיד משהו בגלל הכנות המעצבנת שלי. אבל הייתי מעדיפה שלא. יש רגעים בטיפול כמו שהיה בשבוע שעבר שהרגשתי שהוא מטפל בי וזה היה לי לא נעים והרגשתי לא בנוח. זה הרי טיפולשלנו ולא שלי. ואני שונאת להרגיש נעה בין הטיפול הפרטי שלי לטיפול הזוגי. אני מרגישה שאני מתמרת בין שניהם ואני די סובלת שם כשזה קורה. אז חשבתי שבחרתי לא טוב. שאולי הייתי צריכה לבחור אישה למרות הקשיים. אבל תכלס סתם חשבתי את זה. הוא אמר שאנחנו צריכים לשים לב למחוות קטנות אחד כלפי השני. הוא עשה מאמץ בשבוע שעבר - פנה מיוזמתו לדבר על המצב בינינו ואפילו עשה לי מסאז׳. שניםביקשתי שיעשה והוא לא רצה אז הפסקתי לבקש. אני נזכרת עכשיו במסאז׳ים האירוטים שקיבלתי אחח - לא ממנו -

אחרי שדובר בטיפול על מה הוא עשה השבוע קלטתי שאני לא עשיתי. התנהגתי כרגיל. אני מרגישה שאני תמיד מנסה. מנסה להשקיע בו עד כמה שאני יכולה. לדבר. לדובב אותו. להשאיר מסודר, עד כמה שאני מצליחה. לא מתלוננת על דברים שהוא לא עושה. מנסה לתת לו שקט כשאני רואה שהוא צריך את זה. אבלכשחשבתי מה אוכל אני לעשות עוד למענו לא עלה לי כלום בראש. שאלתי אותו מה הוא היה רוצה. לא הייתה לו תשובה. האמת היא שאין לי כוח לעשות עכשיו. כלום. גם לא בשבילו עם כל האהבה שיש לי אליו. אני עסוקה בלהחזיק את הראש מעל המים. אני לא יצירתית כרגע במחשבות. ובכלל.

אמרתי את זה לפסיכו. שמחתי שיש לי פסיכו בפגישה שהייתה. אחרי סוף שבוע מהגיהינום הוא פשוט נתן לי קצת כוחות. דיברנו על אמון והוא אמר שהוא מרגיש שאני סומכת עליו ומדברת איתו גם על דברים מביכים שלא נעים לדבר עליהם. ואז כמובן שהשיחה התגלגלה לסקס. זה לא מביך אותי לדבר על זה עם מי שאני יודעת שלא שופט אותי ודיברנו עד רמת התנוחה. זה היה מעט מוזר לתאר ככה את הסקס שלנו לאדם גבר מבוגר וזר ממש לתאר את הפרטים הקטנים אבל זה משחרר לתאר ככה מה מפריע לי ולא לשמור את זה בלב להכביד. 

ובלי קשר לכלום ובעצם להכל אני ממש צריכה שיירדו לי טוב אבל ממש טוב