יומני מרלין

חשבתי שיותר קשה מזה לא יהיה. טעיתי. הטיפול הזוגי הזה יצר מלא מתח בינינו. האווירה לא קלה. כל הזמן נדנדת רגשות. ממש טוב וממש רע. השבוע האחרון היה קשה. הטיפול שלי היה קשה ומעיק ואז הטיפול שלנו היה קשה ולא היה לי כוח להעמיד פנים בשבת. רק רציתי לשכב במיטה ולא לעשות כלום. אני רוצה לעשות את זה הרבה אבל אני מכריחה את עצמי לקום. אני בדרך כלל לא עושה את זה באופן כל כך ברור מולו אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לתפקד. והוא היה ממש מקסים והשתדל. היה סבלני. שאל. התעניין. אמר לי לקום ולעשות דברים ולהעסיק את עצמי כדי לא לחשוב. אז קמתי והרגשתי איך הצל שלי מחפש אותי. ועשיתי והרגשתי שאני מסתובבת סביב עצמי. חזרתי למיטה מדי פעם אבל למעט זמן והשתדלתי שלא להרבה זמן ובערב יצאנו לסרט עם חברים. הייתי מוכנה בזמן. מיהרתי כדי שלא יתעצבן. אבל אז, בנסיעה, פקעה לו הסבלנות. עיניו הפכו כועסות ועצבניות ולא היה לי מה לעשות. ידעתי שעשיתי טעות כשנשברתי ככה מולו. הוא אמר אצל המטפל הזוגי שהוא אוהב לטפל. הוא מטפל בי טוב כשאני חלשה פיזית אבל לא כשאני עצובה. 

הטיפול הזוגי היה ממש נורא השבוע. הרגשתי שתוקפים אותי ואמרתי לעצמי פאק למה בחרתי במטפל? הרגשתי מאוימת משני הגברים האלה שכרתו איזשהי ברית מולי. הדמעות היו בעיניים אבל לא נתתי להן להגיח לאוויר העולם. הוא סיפר לאחותו ולבעלה. סיפר להם שאני בטיפול. אני לא מתביישת בזה אבל זה גרם לי להרגיש כל כך חשופה בפניהם. אני אדם פרטי ואני מעדיפה שלא יידעו עליי דברים אישיים כאלה. אימא שלי לא יודעת אז למה אחותו ובעלה - וכל המשפחה שלו - צריכים לדעת את זה? עם זה שהוא אמר שאנחנו הולכים לטיפול זוגי יש לי פחות בעיה. נכון, זה גם אישי ופרטי אבל הוא חלק מהטיפול הזוגי ואני מבינה שזה מעיק לו על הנשמה ואני שמחה בשבילו שיש לו עם מי לחלוק את זה אבל למה הוא היה צריך להגיד שאני בטיפול??

נפגעתי. נעלבתי. כעסתי קצת. אבל קצת כי אין בי כוחות לכעוס אלא בעיקר להיפגע

אמרתי את זה. ואז המטפל התנהג כאילו אני מגזימה. הוא פחות או יותר אמר שאני אנוכית. אחר כך הוא אמר שאני אנוכית בסיטואציות מסוימות והזכיר כדרך אגב את המטפל ולבי נחמץ. ולפני שניהם אמר לי את זה עוד גבר. וזהו. שלושת הגברים האלו שברו אותי. אני חושבת שזה הדבר הכי מעליב הכי פוגע. וזה הפיל אותי. קשה לי אמרתי לו. גם לי קשה הוא אמר לי. שתקתי. מי אני שאשווה בין הקושי שלו לקושי שלי? אבל כאן אני כותבת שקשה לי.

ללכת לשני טיפולים בשבוע, לחפור כל הזמן בתוך עצמי זה ממש קשה. באמת. אין רגע מנוחה. רק הלחץ בעבודה מציל אותי. היום קמתי בבוקר והרגשתי רע. אמרתי לעצמי אולי לא אלך ואנוח. איך אלך ככה? ואז תפסתי את עצמי ואמרתי לעצמי את חייבת ללכת. אם כל היום תחשבי תשתגעי עוד יותר. לקחתי כדורים והלכתי. 

- תשבי ככה על הברכיים. את רוצה שאספק אותך, הא?
- כן
- את צריכה שאספק אותך, הא?
- כן
- את רוצה שאצליף על ישבנך עכשיו, הא?
- כן כן כן
- הכוס שלך מתמלא מיצים עכשיו, נכון? את מרגישה את הרטיבות נוזלת ממך?
- כן
- תמשיכי לשבת ככה ותפסיקי לזוז ולנסות להתחכך ברגליך. תפתחי את הפה. את רוצה להכניס משהו לפה?
- אהה
- את משתוקקת שהזין ימלא את הגרון שלך?
- אננההה
- תרגישי את הזין עמוק בפה שלך. תמצצי אותו. תרגישי אותו יוצא מהפה שלך ועובר לאורך גופך. מתחכך בשדייך. עובר על הבטן ומתקרב למקור האושר שלך. מרגישה?
- אאאההההה
- תרגישי אותו חודר לתוכך עמוק עמוק. תרגישי את עצמך משתפדת. מרגישה? 
- אווווווהההה
- רוצה להרגיש?
- אוייי כןןן כןןן
- אז חבל כי לא תרגישי את זה קורה. עכשיו תמשיכי לשבת ככה, לבעור מתשוקה ותחכי שיתחשק לי לגאול אותך מייסוריך. 

אולי הייתי צריכה אז לא לפחד ולתת לתשוקה שבי להשתלט עליי ולשלוט בי אולי הייתי צריכה להביא בוקס ללב שלי ולומר לו לסתום כבר - הוא הרי הביא אותי למצב שאני נמצאת בו היום

לפני בערך חודשיים יצאתי עם חברה ואיך שנכנסנו למקום פגשנו מכר שלה שהתחיל איתה כמה פעמים. היה איתו חבר. היא התיישבה ליד המכר ואני ליד החבר והתחלנו לדבר. הוא התחיל איתי והיה מאוד ברור בכוונות שלו. לא נתקלתי לפני כן במצב שבו שני חברים רוצים שתי חברות. הרי תמיד מישהו מתבאס קצת, לא? אבל בעצם המכר הכיר אותה קודם אז זה לא אותו הדבר. הייתי כנה איתו. אני כזאת. החברה הזו שיחקה את המשחק ״בת כמה אתה חושב שאני?״ ואני אמרתי לו שאני אגיד לו אם הוא רוצה. הוא רצה לנחש. הוא לא הצליח. אני נראית צעירה. ילדונת. אני באמת ילדונת. כשהגיע תורי ישר עלה לי הגיל בראש אבל הייתי מנומסת (עוד מגרעה שלי) ונתתי פחות כדי להחמיא. הוא ישר קלט אותי. אמרתי לו שאני במערכת יחסים. אמרתי לו שמובן לי אם הוא יילך להתחיל עם מישהי אחרת. אבל המשכנו לדבר. סיפרתי לו בקווים כללים שרע לי. שאני אוהבת ולא מסופקת. הכי קל להיפתח ככה עם אדם שבחיים לא אראה עוד. הוא התחיל לעוף על עצמו והחמיא לעצמו וחשבתי שהוא יהיר מדי וחושב את עצמו אבל כשהמשכנו לדבר הרגשתי משהו מהקסם שלו. והבנתי שכבר שכחתי חלק מהטנגו הזה כי אני כבר לא מרשה לעצמי לפלרטט. אני מפחדת מדי מעצמי ולאן אני יכולה להגיע. היה גיף לדבר איתו. היה כיף שהוא הביט בי ככה. שהוא החמיא לי ככה. 

הוא נגע בי. בעדינות ליטף את כפות הידיים שלי. אמר לי שאני ממש חמודה ושהוא חייב לחבק אותי. אני אוהבת מגע. אני ממש אוהבת להתחבק. גם עם נשים וגם עם גברים. אולי במיוחד עם גברים. אני מחבקת הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. יש הרבה אנשים שלא יודעים להתחבק ויש שלא אוהבים כל כך להתחבק. קמתי ממקומי והוא נשאר יושב ובאתי לחבק אותו. הוא מהאנשים שמחבקים. הוא חיבק אותי ולא נתן לי לצאת מבין ידיו. הוא ליטף לי את הגב ואמרתי לו שאני שמה לב שהוא מנצל את הסיטואציה. צחקנו לעצמנו. זה היה פלרטוט נעים. אני הרי כמהה למגע גבר.

ואז... ואז הוא קם מהמקום. כל הזמן הזה ישבנו. לא הייתי מוכנה לזה. ופתאום מתנשא מולי גבר גבוה. ממש גבוה. לא התאפקתי ושאלתי - 1.89. לא ייאמן כמה גובה עושה לי את זה. אבל זה רק הדליק אותי יותר. ידעתי שעכשיו זה כבר ממש מסוכן וממילא אמרתי קודם שאצא קצת החוצה אז נפרדנו ויצאתי החוצה עם החברה. עמדנו שם. דיברנו. ניסיתי להרגיע את ההורמונים המשתוללים שלי ובו בזמן להסתיר את ההתעוררות שלי. אני די טובה בזה. אני די מנוסה בזה. ואז התחיל עם החברה שלי הדורמן ואני ניצלתי את ההזדמנות ללכת להשתין. אני לא אוהבת ללכת עם בנות לשירותים. לא כשאני באמת צריכה להשתין.

איך שיצאתי מהשירותים ראיתי אותו עומד שם בפינה משחק בטלפון שלו

שלשום כשדיברנו בטלפון הוא אמר לי בסיום השיחה שהוא אוהב אותי. ופתאום קלטתי כמה זמן הוא לא אמר לי את זה מיוזמתו, בלי שאמרתי לו קודם. התרגשתי כשהוא אמר את זה. הוא תפס אותי לא מוכנה והפתיע אותי. לא ציפיתי לזה

לפני שפתחתי את הכל הוא אמר לי את זה המון. כמעט כל יום. אני מתגעגעת לחוסר הידיעה שלו. לעיניים שלו. לאהבה שהשתקפה בעיניים שלו. העיניים שלו מוטרדות עכשיו. קשה לי לדעת מה הוא חושב והוא משתף מעט וגם כשאני שואלת ושואלת. אבל העיניים שלו מספרות לי מה הוא מרגיש ואני רק צריכה לגלות את הסיבה ומה עומד מאחורי המבט הזה. אתמול כשהיינו אצל חברים שלו ראיתי שהוא חושב עלינו ומהורהר ומוטרד. ולפני השינה ראיתי מבט קשה. עיניים שהסתכלו עלי ותהו מה יהיה איתנו. היה לי קשה לראות אותן ככה וידעתי שאין מה לומר אז הסתכלתי עליו, הסתכלתי בתוך העיניים שלו אולי כדי להעביר אליו אהבה ולחזק אותו קצת, ליטפתי את הלחי ואת הזקן שלו וזהו. שכבנו קצת רחוקים עד שהוא קירב אותי אליו וחיבק אותי ונצמד אליי. ואני מלאת מחשבות לא זזתי. לא משנה כמה גירד לי האף, לא משנה כמה הציק לי הצוואר. 

קשה לי מאוד לראות אותו ככה. זה כואב לי מאוד. כואב לי שכואב לו. שאני הסיבה למבט הזה בעיניים שלו. הייתי נותנת לו את שארית הכוחות הנפשיים שלי ולו כדי להקל עליו קצת. אבל האמת היא שאין לי מה לעשות. 

אמרתי לו שלשום שהפסיכו שלי אמר שאני בתהליך עכשיו ושהוא לא יודע אם הטיפול הזוגי יכול להועיל עכשיו. הוא אמר שזה קשור בהרבה מעבר לבעיות על פני השטח וקשור בילדות שלי ובמשפחה ושזה עמוק. אמרתי את זה בעדינות. זה לא היה קל לומר לו את זה. לומר לו להיעזר בסבלנות. הוא לא כל כך סבלני. אמרתי לו שאני רק מעלה את זה לפני הטיפול כדי שיעכל ויחשוב קצת ואני לא קובעת כלום. הוא שאל אם אני מרוצה מהמטפל ואמרתי לו שזה בא והולך. שהוא נכנס לעומק וזה שונה מגירוד פני השטח עם המטפלים האחרים שהיו לי.

לא אמרתי לו שבטיפול הקודם לא הפסקתי לבכות כל הזמן. לא אמרתי לו שזה המקום שבו אני נשברת לגמרי. לא אמרתי לו

דיברתי הרבה בפגישה הזוגית. פתחתי את הלב והייתי כנה מאוד. זה היה נחמד להגיע למטפל כשכבר ידעתי איך הוא נראה לפני. נפלאות האינטרנט. הרגשתי שכבר פגשתי אותו בעבר וזה עזר לי לדבר. הוא אמר שצריך הרבה אומץ להיפתח ככה. באתי במטרה להיפתח ככה כי חייבים כנות עכשיו כי זה המצב שהגענו אליו. זאת הייתה פגישה תמציתית. הדבר הראשון שאמרתי היה שאנחנו אוהבים מאוד ולא רוצים להיפרד. המטפל אמר במהלך הפגישה שמרגישים את זה. שמרגישים את האהבה באווירה בחדר. הוא אמר שיחסית לזוגות אחרים שהוא פוגש מצבנו טוב. שרוב הזוגות מגיעים אחרי שהם צורחים אחד על השני ורבים על כל דבר. 

מצד אחד עשה לי טוב לשמוע את זה - כאילו יש לנו עוד סיכוי. מצד שני כשחשבתי על זה אחר כך זה לא בטוח טוב שאנחנו ככה. לא רבים. לא מוציאים החוצה רעל שמצטבר ורק צוברים אותו בתוכנו. והוא יוצא רק בשיחות ממש קשות וממוטטות. 

לא הפסקתי לבכות בפגישה עם הפסיכולוג שלי. זה היה אחרי שעבר סוף שבוע מאז הפגישה הזוגית. זה היה אחרי ימים יחסית טובים (הכל יחסי עכשיו) ואז הגיעה שבת. בשבת הייתה יום הולדת במשפחה שלו. הייתי שם בצד והסתכלתי עליהם ועליו ושוב כל התחושות שעטפו אותי והרגיעו קצת התפוגגו באוויר. חשבתי לעצמי - אלה הם חיי? אלה יהיו חיי? אחותו שצעירה ממני בשנה ילדה לא מזמן ועכשיו כל האחים שלו הורים גאים. הוא ישר ניגש לתינוק ואימץ אותו אליו וראיתי כמה הוא כבר רוצה. כמה השעון הביולוגי שלו מתקתק לו במרץ. כמה אני מונעת ממנו משהו שהוא מתאווה אליו. הוא אמר לי פעם שאם הוא היה אישה הוא היה כבר מביא ילד, וחבל שהוא לא. מעניין איך אני הייתי אם הייתי גבר בסיטואציה הזו. זה אחרת כי המשקל הוא על האישה ואולי אז הייתי מרגיש אחרת. אולי. אין לדעת. 

הפסיכו שאל אותי מה אני מנסה להשיג בפגישה הזוגית. שתקתי. אני לא יודעת. הוא אמר שבפגישות זוגיות עובדים על בעיות תקשורת ועל דברים כאלה. ושוב נסחפתי בזרם האי ידיעה. הוא שאל איך זה ללכת לפגישה שם ולפגישה פה. מוזר. 

אמש הוא אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לפגישה הזוגית. שהוא לא אוהב לדבר על הדברים האלה. אמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות את זה כי לבד אנחנו לא מצליחיםואני כבר חושבת מה יהיה 

הפוסט הקודם נכתב בדמעות בסערת רגשות. אחרי בכי בדרך לעבודה ובמהלך העבודה. לא הצלחתי להפסיק אז כתבתי כדי שזה ייעלם. הוא לא נכתב בעקבות דבר ממשי שקרה. הוא נכתב בעקבות תהליך נפשי ומחשבות ועיכול של כל מה שקרה השבוע. כשהיה לי זמן לחשוב על הניגוד בין הפגישה הזוגית שהייתה לנו לבין הפגישה עם הפסיכולוג שלי. פגישה טעונה רגשית. כולן טעונות, אני מתארת לעצמי, אבל לפעמים יותר הרבה יותר. 

לא בא לי לחפור לעצמי עכשיו ואז שוב לא להירדם ולקום וללכת לנשום את האוויר הנהדר שבחוץ ולשתות כוס יין ולחשוב ולחשוב. בעיקר כי השתדלתי בכל כוחי לא לחשוב על זה החג. לא להרוס אותו. לא לגמרי הצלחתי אבל יחסית זה עבר בשלום. אז הלילה אשתדל לא לחשוב

אהוב יקר

נשבר לי הלב. הדמעות בעיניים כל הזמן והן גם זולגות מדי פעם. 

אהוב יקר שלי. למה מי שאני לא מספיקה לך? הלוואי שיכולתי לעשות אותך מאושר. 

אני אוהבת אותך יותר ממה שאני אוהבת את עצמי. 

זה לא שאני מפחדת להיות לבד. אני פשוט אוהבת אותך בנפשי. 

אהובי - הערב זה החג האחרון שלנו ביחד? 

מחר אנחנו הולכים לטיפול זוגי. מעניין איך זה יהיה. 

אני חשבתי על טיפול מיני לפני כמה שנים אבל הוא התנגד ולא הסכים ובעיקר היה נבוך

המחשבה על טיפול זוגי גם מקננת בי הרבה זמן. הרי הלכנו אז לפסיכולוג שלי ומאז הכל התערער - כלומר מאז הוא פתאום ראה את המציאות שהיא אני כמו שאני באמת. הוא לא רוצה ללכת אליו לטיפול. הוא לא מצא חן בעיניו. אני יכולה להבין את זה גם כי הוא כבר מכיר אותי וזה לא מאוזן ולא ניטרלי וגם כי הפגישה הזו די עשתה לו טראומה. הרי מדובר בבן אדם שמאז שאני מכירה אותו לא מאמין ודי מזלזל בפסיכולוגיה אבל אני חושבת שהוא קצת נפתח בנושא וזה כבר טוב. הוא אמר שהוא לא חושב שטיפול יעזור. הוא אמר שלא יקרה שם משהו שלא יכול לקרות ככה בינינו אבל הוא הסכים ללכת. 

אני הייתי צריכה לקבוע פגישה. בדקתי באינטרנט בעיר מגוריי והרוב הן נשים. האמת? זה הפתיע אותי. אבל זה עשה את הבחירה קלה יותר. מראש ידעתי שלא אוכל ללכת לאישה. אני מרגישה יותר נוח עם גבר. הסתכלתי ובחרתי במי שהיה נראה צעיר בתקווה שאולי גבר יוכל להבין אותי טוב יותר ולהבין את מערכת היחסים שלנו - מערכת יחסים שבה אני, לפי ההגדרות המסורתיות, ״הגבר״ במערכת היחסים והוא ״האישה״. אני לא מרוצה מחיי המין שלנו, אני מפחדת מהתמסדות, אני לא רוצה להתברגן והוא רוצה לקנות בית, להביא ילדים ולחיות ב״חלום הישראלי״, חלום שרוב הנשים - לפחות כל אלה שאני מכירה - רוצות וזוהי שאיפתן בחיים. אני לא מבינה מאיפה זה בא - הצורך המבעבע הזה שיש לנשים - אבל אני מנסה. בגלל זה קשה לי עם נשים. אני לא מתחברת לחלק הגדול הזה מהחיים שלהן. בגלל זה ניתקתי קשר עם חברות רבות כל כך ובגלל זה יש לי מעט מאוד חברות. זה מבאס השוני הזה והניגוד הזה שקיים ושיש ביני לבין בנות המין שלי. בגלל זה אני מתעצבנת כל פעם שאני שומעת או קוראת על נשים. כי כל הנשים ככה, לא? לפחות זו הסטיגמה שמרתיחה אותי בחברה הישראלית. אני אוהבת את ישראל. מאוד. אבל קשה לי כל כך עם החברה הישראלית שמעצם העובדה שאני אישה מניחה עלי דברים שהם פשוט לא אני והמלחמה הזו מתישה והצורך שיש בי להראות שאני לא כזו שאני לא מה שמחליטים מראש שאני. 

הוא אמר שאני הרבה פעמים עושה דווקא. במיוחד אחרי שאמרתי לו שאני לא רוצה להיות חלק ממפעל הפריון הישראלי. אני חושבת שהיה לו קשה לשמוע אותי אומרת את זה. הוא אמר שאני אישה והוא גבר ושאני צריכה לקבל את זה. שהוא בגלל שהוא גבר חזק יותר ממני ושזה בגלל שיש לו יותר שרירים ממני כי הוא נולד גבר ואני אישה וככה זה בטבע ולקבל את המציאות הזו. אני עושה דווקא? לא יודעת. אולי לפעמים אבל זה בא ממשהו אמיתי. זה לא שאני פמיניסטית אבל חשבתי שאני חיה בחברה מודרנית. ככה גדלתי אבל ככל שאני מתבגרת אני רואה שזה לא באמת. יש תפקידים מסורתיים שלא ישתנו. צריך ללמוד לקבל את זה. איך משלימים עם משהו שהקול הפנימי שלך צועק לך שזה לא את?

עכשיו כשאני כותבת אני לא יודעת מה קורה איתי

זה לא שאני מופתעת כי ידעתי שזה יקרה אבל קיוויתי שאהיה יותר סגורה על עצמי כשזה יבוא

עמדתי ביום אביב נעים והשמים היו בהירים אבל ראיתי את הסערה באופק

את השמים קודרים שיגיעו אלי

והם הגיעו

ונותרתי ככה אבודה מבולבלת חסרת אונים חסרת מושג מה אני הולכת לעשות

ואני צריכה להחליט

ההחלטה באוויר הרבה זמן והנה הפכה נוכחת ודומיננטית בחיי

ויתרתי על דבר גדול ומשמעותי באישיות שלי למענו

ואולי אעשה את זה שוב

והפעם אין דרך חזרה

התקרבתי בזמן האחרון לבנות בגילי שרק מחפשות זוגיות ולהקים משפחה בישראל

שתי בנות יפות מוצלחות שזה החלום שלהן ושזה מה שהן רוצות בחיים

וחשבתי איזה עולם מוזר ואיך הגורל צוחק עליי

איך אני שיש לי זוגיות מתחבטת ביני לעצמי כן או לא

ואם לא הייתי אוהבת אותו כל כך זה היה אחרת

ואיך אני רוצה את החיים איתו ואיך אני רוצה את החיים בלעדיו

ונקרעת בין החיים שיש לי ושיכולים להיות לי איתו ולבד

ולא כתבתי הרבה זמן כי מצאתי שאני חוזרת על עצמי וחשבתי שאני כבר משעממת בבלוג בהתלבטויות הבלתי נגמרות האלה ושאין לי מה להביא כאן במיניות כי הסערה שבתוכי לא ברורה ובלתי מתממשת ושאני כבויה כי אולי אני מדמיינת יותר מדי ואולי הכל קיים בראש שלי ושום דבר בעצם לא אמיתי ולא מציאותי ושהפנטזיות האלה איתו לא יתממשו כי ככה הוא והוא לא ישתנה ושנגזר אליי לחכות כמעט כל לילה שיירדם כדי שאוכל להביא לעצמי את האורגזמה המיוחלת ולפעמים אני מצליחה גם במהלך היום אבל זה בדרך כלל נעשה בחטף ובשקט ולא באנחות ובגניחות שצועקות וצווחות וצורחות בי בפנים ואני רוצה וצריכה להיות שפחה ולהיות מלכה לדרוך בנעלי עקב ולנשוך חזק ושיצליפו ויקשרו אותי ואני רוצה שיזיינו אותי ויבעלו אותי ושהגוף יתחנן לאורגזמה לסיפוק אבל תחינה שונה מעכשיו תחינה ממישהו שיעכב את האורגזמה בכוונה לא כמו שהאורזמה מתעכבת מחוסר סיפוק ואין לי את זה ומה שיש לי זה בנזוג אוהב ומזל שככה אוהבים אותי ורוצים אותי ומזל שככה אני קשורה אליו והוא אליי ואני לא לוקחת את זה כמובן מאליו כי זה לא זה מזל והשאלה היא מה לעשות עם המזל הזה האם לוותר עליו כי הוא עדיין לא מספק את כולי ואני אומללה מינית והאם לחבק את המזל הזה ולקבל ולהעריך את הטוב ולשמוח בטוב הזה על כל מגרעותיו ולוותר על חלק ממני בשביל חלק אחר

אז לא כתבתי הרבה זמן כי לא היה לי מה לכתוב

כלומר, ברור שהיה אבל נמאס לי מעצמי

מהקיטורים הבלתי פוסקים

די! כמה כבר אפשר?

אבל אני לא נרדמת אז הנה אני. שוב כאן

מקווה שאחרי הפוסט אצליח להירדם. זה עשה את העבודה ברוב הפעמים

שבוע העבודה המטורף הזה לפני פסח גרם לי להבין כמה שאני צריכה חופש

ממש חופש. שקט נפשי והתנתקות. זמן אמיתי איתי כדי להעריך מחדש את המקום שלי

אבל אני לא צופה זמן כזה

לא בקרוב, לפחות

פגשתי אתמול חבר שלא ראיתי הרבה זמן ובעיקר לא דיברתי איתו 

והוא הציע לי לחזור ללמוד

היו לי הבלחות של מחשבות כאלה בזמן האחרון אבל שמתי אותן בצד

הגבר שלי אמר בזמנו שאני חייבת לעבוד ולהרוויח ושאני צריכה להפסיק ללמוד ולהתפרנס כמו שצריך אז הפסקתי

ואם אני אלך פנימה עמוק יותר מאז קצת רע לי. אני אוהבת ללמוד. מאוד ואני מתגעגעת לזה

אולי באמת אקח איזה קורס? איזה משהו? אפילו שזה יקר וש״צריך לחסוך״, כדבריו

אחשוב על דברים אחרים חוץ מהגוף הלא מסופק והנפש המבולבלת והכואבת

זה יהיה שינוי מרענן. לחשוב על משהו אחר

נראה