שלשום כשדיברנו בטלפון הוא אמר לי בסיום השיחה שהוא אוהב אותי. ופתאום קלטתי כמה זמן הוא לא אמר לי את זה מיוזמתו, בלי שאמרתי לו קודם. התרגשתי כשהוא אמר את זה. הוא תפס אותי לא מוכנה והפתיע אותי. לא ציפיתי לזה
לפני שפתחתי את הכל הוא אמר לי את זה המון. כמעט כל יום. אני מתגעגעת לחוסר הידיעה שלו. לעיניים שלו. לאהבה שהשתקפה בעיניים שלו. העיניים שלו מוטרדות עכשיו. קשה לי לדעת מה הוא חושב והוא משתף מעט וגם כשאני שואלת ושואלת. אבל העיניים שלו מספרות לי מה הוא מרגיש ואני רק צריכה לגלות את הסיבה ומה עומד מאחורי המבט הזה. אתמול כשהיינו אצל חברים שלו ראיתי שהוא חושב עלינו ומהורהר ומוטרד. ולפני השינה ראיתי מבט קשה. עיניים שהסתכלו עלי ותהו מה יהיה איתנו. היה לי קשה לראות אותן ככה וידעתי שאין מה לומר אז הסתכלתי עליו, הסתכלתי בתוך העיניים שלו אולי כדי להעביר אליו אהבה ולחזק אותו קצת, ליטפתי את הלחי ואת הזקן שלו וזהו. שכבנו קצת רחוקים עד שהוא קירב אותי אליו וחיבק אותי ונצמד אליי. ואני מלאת מחשבות לא זזתי. לא משנה כמה גירד לי האף, לא משנה כמה הציק לי הצוואר.
קשה לי מאוד לראות אותו ככה. זה כואב לי מאוד. כואב לי שכואב לו. שאני הסיבה למבט הזה בעיניים שלו. הייתי נותנת לו את שארית הכוחות הנפשיים שלי ולו כדי להקל עליו קצת. אבל האמת היא שאין לי מה לעשות.
אמרתי לו שלשום שהפסיכו שלי אמר שאני בתהליך עכשיו ושהוא לא יודע אם הטיפול הזוגי יכול להועיל עכשיו. הוא אמר שזה קשור בהרבה מעבר לבעיות על פני השטח וקשור בילדות שלי ובמשפחה ושזה עמוק. אמרתי את זה בעדינות. זה לא היה קל לומר לו את זה. לומר לו להיעזר בסבלנות. הוא לא כל כך סבלני. אמרתי לו שאני רק מעלה את זה לפני הטיפול כדי שיעכל ויחשוב קצת ואני לא קובעת כלום. הוא שאל אם אני מרוצה מהמטפל ואמרתי לו שזה בא והולך. שהוא נכנס לעומק וזה שונה מגירוד פני השטח עם המטפלים האחרים שהיו לי.
לא אמרתי לו שבטיפול הקודם לא הפסקתי לבכות כל הזמן. לא אמרתי לו שזה המקום שבו אני נשברת לגמרי. לא אמרתי לו