דיברתי הרבה בפגישה הזוגית. פתחתי את הלב והייתי כנה מאוד. זה היה נחמד להגיע למטפל כשכבר ידעתי איך הוא נראה לפני. נפלאות האינטרנט. הרגשתי שכבר פגשתי אותו בעבר וזה עזר לי לדבר. הוא אמר שצריך הרבה אומץ להיפתח ככה. באתי במטרה להיפתח ככה כי חייבים כנות עכשיו כי זה המצב שהגענו אליו. זאת הייתה פגישה תמציתית. הדבר הראשון שאמרתי היה שאנחנו אוהבים מאוד ולא רוצים להיפרד. המטפל אמר במהלך הפגישה שמרגישים את זה. שמרגישים את האהבה באווירה בחדר. הוא אמר שיחסית לזוגות אחרים שהוא פוגש מצבנו טוב. שרוב הזוגות מגיעים אחרי שהם צורחים אחד על השני ורבים על כל דבר.
מצד אחד עשה לי טוב לשמוע את זה - כאילו יש לנו עוד סיכוי. מצד שני כשחשבתי על זה אחר כך זה לא בטוח טוב שאנחנו ככה. לא רבים. לא מוציאים החוצה רעל שמצטבר ורק צוברים אותו בתוכנו. והוא יוצא רק בשיחות ממש קשות וממוטטות.
לא הפסקתי לבכות בפגישה עם הפסיכולוג שלי. זה היה אחרי שעבר סוף שבוע מאז הפגישה הזוגית. זה היה אחרי ימים יחסית טובים (הכל יחסי עכשיו) ואז הגיעה שבת. בשבת הייתה יום הולדת במשפחה שלו. הייתי שם בצד והסתכלתי עליהם ועליו ושוב כל התחושות שעטפו אותי והרגיעו קצת התפוגגו באוויר. חשבתי לעצמי - אלה הם חיי? אלה יהיו חיי? אחותו שצעירה ממני בשנה ילדה לא מזמן ועכשיו כל האחים שלו הורים גאים. הוא ישר ניגש לתינוק ואימץ אותו אליו וראיתי כמה הוא כבר רוצה. כמה השעון הביולוגי שלו מתקתק לו במרץ. כמה אני מונעת ממנו משהו שהוא מתאווה אליו. הוא אמר לי פעם שאם הוא היה אישה הוא היה כבר מביא ילד, וחבל שהוא לא. מעניין איך אני הייתי אם הייתי גבר בסיטואציה הזו. זה אחרת כי המשקל הוא על האישה ואולי אז הייתי מרגיש אחרת. אולי. אין לדעת.
הפסיכו שאל אותי מה אני מנסה להשיג בפגישה הזוגית. שתקתי. אני לא יודעת. הוא אמר שבפגישות זוגיות עובדים על בעיות תקשורת ועל דברים כאלה. ושוב נסחפתי בזרם האי ידיעה. הוא שאל איך זה ללכת לפגישה שם ולפגישה פה. מוזר.
אמש הוא אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לפגישה הזוגית. שהוא לא אוהב לדבר על הדברים האלה. אמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות את זה כי לבד אנחנו לא מצליחיםואני כבר חושבת מה יהיה