בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומני מרלין

לא נרדמת בלילה. הגוף כואב. הגוף רוצה שיגאלו אותו מהכאב. שיקשרו אותו חזק ברצועות עור לקיר, למיטה, לתקרה. שישרטו אותו חזק. שינשכו את הבשר. שיירד דם מהנשיכות. שיצבטו חזק את הפטמות. שיחזקו את הקשר של רצועות העור. שיכאב יותר. הגוף צריך מענה לייסוריו. שהרצועות יכאיבו ויכאבו ויקרעו את הבשר וירגיעו את התשוקה הבוערת בתוכו. שימשכו חזק בשיער. שידיים ייגעו בו ויעברו על העור המשתוקק למגע זר, למגע לא מוכר.
הידיים יתנפלו על הגוף. לא יתנו לו מנוח. אווי כמה הגוף רוצה שיחדרו אליו. שייכנסו אליו. להרגיש זין עמוק עמוק וחזק חזק. שיזיינו את הגוף כמו שצריך. שידפקו אותו חזק וישרטו את הגב תוך כדי. העונג והכאב ישתלבו זה בזה.
לפני 5 שנים. שני, 18 באוגוסט 2014, בשעה 17:24

וכל מה שבא לי לעשות זה להיכנס לתוך המיטה ולרחם על עצמי. לכאוב עוד ועוד. הוא עובר לגור עם החברה שלו. זה היה ידוע מראש, זה היה צפוי ועדיין זה כואב לי. לא הייתי רוצה להיות במקומה ולא רוצה לחזור לאיפה שהייתי אפילו אם היו משלמים לי על זה ואני לא מקנאה שהוא עם אחרת, אבל כואב לי. לאט לאט ייעלמו שרידים מחיינו המשותפים עד שלא יוותרו כאלה. וזה כואב. 

אני רוצה כל כך לבכות על תקופה אומללה, על כאב הלב, על הנפש שסבלה - אבל אני לא אעשה את זה. אין לי זמן לרחמים עצמיים. אין לי זמן לשקוע ולחשוב עליו. אתמול הייתי עם גבר טוב שנתן לי מה שהייתי צריכה וגם חיבק אותי ואפילו חיבק אותי כפיות כשהלכנו לישון יחד. ועכשיו קלטתי שכשגיליתי שיש לו חברה בדיוק נפגשנו. מעין סגירת מעגל כזו שהוא פה בשבילי. והלילה כנראה אהיה עם גבר אחר. אז בין כל החרמנות שלי אין לי זמן לחשוב. אבל קשה לי. בעיקר קשה להירדם. קשה בלילה. 

לפני 5 שנים. ראשון, 17 באוגוסט 2014, בשעה 02:31

אז עברה חצי שנה וטוב לי ואיזה תענוג צרוף זה לכתוב את זה. ובעיקר להרגיש. טוב לי כי אני חופשייה. טוב לי כי אני עושה רק מה שעושה לי טוב. טוב לי מאוד להיות לבד. מחזרים אחריי הרבה ואומרים לי שהגוף שלי יפה ואני חשה סקסית מאוד. והייתה שיחה לא קלה שלוותה בטיזינג קל ושיחה למחרת שבה הוצאתי את כל התותחים הכבדים וזה עבד! והצלחתי להפעיל את קסמיי על הגבר שמעבר לים. והוא רוצה אותי מאוד עכשיו. ואני אותו. וחזרנו להיות בקשר והפעם זה קשר אינטנסיבי ביותר. כמעט כל יום אנחנו מדברים, מתכתבים ועושים סקס וירטואלי. ואמנם - זה וירטואלי אבל זה ממש טוב. סוף סוף גבר עם ליבידו כמו שלי. כיף למצוא כזה. ואנחנו מדברים כל הזמן על פנטזיות והוא כל כך קינקי ואני מרגישה שאיתו אוכל לממש את הפנטזיות שלי.  וכבר יש לנו כמה משותפות ומעוררות תיאבון. ובא לי מאוד להגשים לו פנטזיות כי הוא מגרה אותי ברמות. והוא אחרת. והוא מיוחד. ויצא לי להכיר גברים בזמן האחרון אבל הוא הכי קינקי מכולם. וכולם רוצים סקס אבל לו יש אישיות מינית וזה מטריף אותי. 

והפסיכו אומר שהוא לא בשבילי. שאני עושה לו הופעות פורנו בסקייפ ומתישהו זה ישעמם לו. שהוא מצטער שהוא שופך עליי מים קרים. והחברה הקרובה החדשה שיודעת עכשיו הכל אומרת לי להתרחק ממנו. שהוא לא יעשה לי טוב. וחברה אחרת מאשרת ואומרת שהוא שם. אני פה. הכל וירטואלי אז להמשיך הלאה. ויש משהו במה שהם אומרים אבל - אני נמשכת אליו ומאז שפגשתי אותו רציתי אותו. והתחושה הטובה הזו היא לא משהו שאוותר עליה אפילו במחיר פגיעה. הלב לא יישבר לי. הוא עטוף היטב עכשיו אז אין חשש לו. כמובן שאין לדעת אבל הוא מסעיר אותי. וזה מה שרציתי והנה זה כאן במרחק נגיעה. נגיעה רחוקה ומתוקה. שמאפשרת לי ליהנות גפ מזה וכם מזה. 

לפני 5 שנים. ראשון, 10 באוגוסט 2014, בשעה 16:27

עברה חצי שנה וטוב לי. ואיזה כיף להרגיש ככה ואפילו שתחושות משתנות במהירות הבזק טוב לי להיות ככה במצב הזה עכשיו. במיוחד עם התובנה שזה כנראה ישתנה בקרוב ולכן עליי להעריך זאת ברגע זה. הבנתי שטוב לי בשבת כשהבטתי במראה בזמן שהוא ליטף אותי והפשיט אותי. לא ראיתי את פניו בגלל גובהו אבל ראיתי את ידיו היפות עוברות על גופי הסקסי ובראשי הידהדו משפטי גברים ששמעתי השבוע.

מצאתי לי שלישייה וממש טוב לי עם שניהם ואני מוצאת שמשעמם לי עם הגבר הזה לבד אבל איתו ועם החבר שלו מעולה לי. ואיזה כיף זה שיש לי שניים ביחד - אני ממש אוהבת שלישיות והם הגיעו אליי ממש מהשמיים והם באו לי בטוב. והם רוצים אותי ואומרים לי כמה שאני סקסית וכמה שאני עושה להם טוב ואני יודעת כמה מזל יש לי שככה נפגשנו. 

והגבר שמעבר לים שב בסערה לחיי וגם הוא רוצה אותי. ואני עפה על עצמי. אני לא אומרת את זה כי אני לא רוצה להשתחצן אבל ביני לבין עצמי בחיים לא הייתי כל כך מחוזרת. כל כך מבוקשת על ידי המין הגברי. ואני מבינה שבן זוגי לשעבר לא ידע להתמודד איתי, עם המיניות שלי, ואני מרגישה שאני מדליקה הרבה גברים וזה גורם לי להרגיש בעננים. הלוואי ואמשיך לחוש ככה לגבי עצמי. אמן.  

לפני 5 שנים. ראשון, 27 ביולי 2014, בשעה 19:20

והפסיכו אומר: את לא צריכה לשכב עם כל אחד שאת פוגשת. תנסי להכיר אותם קודם. 

והפסיכו אומר: את מכורה לתשומת לב מגברים. ומה שיש לך עכשיו לא מספיק, וכמו בסמים את צריכה מינון ריגוש גבוה יותר. לא מספיק לך מה שיש לך עכשיו. 

והוא אומר שהכל בגלל שאני לא מספיק מאמינה בעצמי ובגלל זה אני מחפשת אישורים חיצוניים. כל זה בזמן שאני צריכה להשקיע בנפש שלי. 

ואני מנסה. אני עובדת על זה קשה. משתדלת לעשות מה שאני יכולה - מצליחה לפעמים יותר ובשבועות האחרונים פחות. ורע לי. ובא לי מאוד מישהו חדש אבל למי יש מצב רוח במלחמה הנוראה הזו. ואתמול הגבר שהיה איתי עשה לי רע. כל כך רע אבל אני אהיה אופטימית, עד כמה שאפשר, והתחיל שבוע חדש. ובשבוע שעבר חגגתי היטב אפילו שלא היה לי מצב רוח. והשבוע יהיה השבוע שלי עם עצמי. אולי אנסה הפסקה קטנה מסקס ואשקיע בעצמי. כי ההתמכרות הזו כמו כל התמכרות לא טובה לי. ואסור לי להיות תלויה בגברים. אני צריכה באמת זמן עצמי. ״סקס זה הדבר הכי טוב שיש״ - אמר הגבר שבאמת רציתי. והוא צדק. והוא רחוק עכשיו והוא בטוח עושה סקס כי גם הוא כמוני צריך את זה לנשמה, אבל אני צריכה להפסיק לחשוב עליו. הוא לא הגבר הנכון בשבילי. הוא שם ואני פה. זה לא שנבנה בינינו משהו. הסקס היה מדהים. והוא היה מדהים. אבל זהו. זה נגמר. וזה כואב. האמת - כואב לי. אבל אין מה לעשות. הייתה הזדמנות שנייה שלא צלחה ובזה זה נחתם. 

לפני 5 שנים. שלישי, 8 ביולי 2014, בשעה 04:12

התעוררתי מסיוט. מתהפכת על משכבי מהר מצד לצד וכולי אפופה. לא נרגעתי עדיין. 

הלכתי לישון עם מחשבה אחת - הוא כבר לא חשוב. זה מה שהפסיכו אמר לי. והוא צודק ועדיין המחשבה הזו עשתה לי רע. כי רק חשבתי עליו ופגשתי אותו וראיתי אותו בחלום וזה היה נורא. נורא יותר מכל מה שדימיינתי לעצמי בדמיון. הכנסתי אותו לתת מודע שלי וזה יצא ממש ממש רע. עד כדי קללות ודחיפות של החברה החדשה שלו. אוף. הלילות שלי גם ככה קצרים. ואני גמורה מהחלום, מהאנרגיה שאני מוציאה על גברים, מחוסר שעות השינה שלי מתוך רצון להספיק כמה שיותר דברים. וזה הרגיש כל כך אמיתי כל מה שקרה בחלום. ועברו חמישה חודשים. חמישה.

לפני 5 שנים. שבת, 21 ביוני 2014, בשעה 14:08

הפסיכו אמר לי שאני אישה גברית. שאני הכי נשית שיש, שאני לא בוצ׳ה ושאני עדינה בנשיות שלי אבל אני אישה שהיא גם גברית. דיברנו על הרצון שלי להיות גבר. מהילדות רציתי. אני כל כך לא גברית וזה תמיד תיסכל אותי. החולשה, העדינות, חוסר אונים במקרים מסוימיםי. כשהייתי ילדה הייתה לי האשליה שמתישהו זה יהיה אפשרי. מתישהו אהפוך כבמטה קסמים לגבר. אהיה חזקה וגבוהה ואזיין על ימין ועל שמאל ואסתובב בעולם כמו תרנגול כי אני מהחלק הפטריאכלי בעולם הזה.כשהתבגרתי הגיעה ההתפכחות והבנתי שזה לא יקרה. אין מצב שאהפוך לגבר. אני אישה ואני צריכה לקבל את זה. אז השלמתי עם זה. אבל זה קיים בי כל הזמן. וכיף לי להיות בחברת גברים. והשיחות שלהם מעניינות לפעמים הרבה יותר מהשיחות עם הנשים. וטוב לי להשהות בסביבתם ולספוג גבריות. למלא את הרצון הזה בלב. הרצון לחיים פשוטים יותר, חופשיים יותר מהביקורת החברתית, שלעתים קשה לי עד מאוד להתמודד איתה. לא להתאים לפאז׳ל. ועם כמה שאני רגישה ונשית בדרמות ובמחשבות ובהתנהגות, סיגלתי גם תכונות ״גבריות״ - אם אפשר לקרוא להן ככה. זה הכי סטירואטיפי שיש אבל נולדתי, גדלתי ואני חיה בחברה שעמוסה בסטריאוטיפים.

אמרתי לפסיכו שיש לי משימה. די דפוקה שאני מנסה להשיג. מין אתגר שיש לי בראש המיני שלי. להכפיל את מספר הגברים ששכבתי איתם. הוא שאל למה? למה זה כל כך חשוב לך? ועניתי לו - להשיג. אולי גם לדעת שאני יכולה לעשות את זה. אולי כי אני מרגישה הכי בטוחה בעצמי בענייני הסקס ואני נמשכת לתחושה הזו. לתחושת הביטחון העצמי. אני עובדת עליה. שנים. כמו כל אחד. והיא צומחת לאט לאט בכל תחום אחר בחיי אבל שם היא קיימת לגמרי :) 

הדחף הזה (והדי מביך להודות בו, האמת - אבל אני פותחת פה הכל אז כנות עד הסוף) להשיג עוד סטוצ׳ים מתנגש עם הרצון שלי להימנע מעוד מערכת יחסים. וגם כי יש לי מישהו בראש. הוא לא כאן עכשיו. יחזור עוד חצי שנה ככה והוא בראש שלי. זה פחד אלוהים. זה כיף בטירוף להרגיש ככה. לא יודעת מה יהיה כשיחזור, איך יהיה, מה ישתנה - זה המון המון זמן. וזה מרגיש מוקדם כל כך. תיכננתי לקחת חופש למינימום שנה וליותר בכיוון שלוש שנים והנה הוא צץ פתאום מעברי וטורף את כל הקלפים. אחחח החיים דינמיים ונפלאים. אי אפשר לדעת כלום. זה לא שאני רוצה איתו קשר עכשיו. זה לא מתאים לי. זה מוקדם מדי. ואפילו שלפעמים זה קשה ומבאס אני שמחה שהוא שם. אם הוא היה פה - וואוו. אי אפשר לדעת מה היה קורה. 

היה לי השבוע משבר לא קל. היו ימים שכלום לא הלך לי בהם. יש ירידות ויש עליות. העליות מעולות ומספקות ומאושרות; הירידות עמוקות, מטביעות, מתישות. נדנדה של רגשות. ככה אני. ואתמול עשיתי משהו שלא עשיתי אף פעם ואני מאושרת - סיפרתי בפעם הראשונה בחיי בדיחה ;) בלי לשים מחסום על הלשון כמו שתמיד יש לי. פשוט דיברתי! בלי לחשוב! וצחקו. וואו - אושר טהור. 

והפסיכו אמר לי ככל שתרשי לעצמך להיות יותר את יאהבו אותך עוד, ירצו עוד בקרבתך. תראי איך את חווה את החיים. תראי איך היית אחרת מהקבוצה וכמה זה מיוחד ויוצא דופן. אמרתי לו באמת? בטח יהיו כאלה שלא יאהבו את זה שהתחלתי לדבר קצת הרבה יחסית אליי - מרלין השתקנית. להיות אני בלי להתבייש. הוא ענה לי את לא רואה שכבר מחפשים את קרבתך? וואלה. צודק. 

לאט לאט האני שבפנים והאני שבחוץ מתקדמות אחת לעבר השנייה. 

לפני 5 שנים. שלישי, 17 ביוני 2014, בשעה 00:23

בהחלה היססתי ואחר כך נכנסתי בכל הכוח ובשיא המהירות לעולם הסקס שכל כך התגעגעתי אליו. ואני מוצאת את עצמי בלי אנרגיות. כל הגברים האלה מתישים אותי. אוהבת אותם ושונאת אותם. יצאתי ממערכת יחסים אחת וארוכה כל כך ונכנסתי לכמה מערכות יחסים אחת אחרי השנייה, ואני גמורה. חיפשתי נטו סקס וגיליתי שלרוב אין דבר כזה. זה לא יכול להיות גם - אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. לא חשבתי. זו האמת. הגוף דרש - הגוף קיבל ובדרך שכחתי את האופי שלי. אני לא יכולה להיות כמו הגברים האלה שמזיינים כל פעם מישהי ועוברים הלאה. זה לא אני. אני נקשרת מהר. אני דואגת להם. אני לא רוצה לפגוע בהם. אני אוהבת אותם על איך שהם גורמים לי להרגיש.

אין דבר כזה כי מפגש בין שני בני אדם זו מערכת יחסים כזו או אחרת אבל זו מערכת יחסים לכל דבר. ואין בי כוחות. ואולי זה פשוט יום כזה שבו העצב קצת משתלט עליי ומשכיח את הגאווה ואת החופש שיש לי עכשיו להיות מי שאני באמת.

לפני 5 שנים. חמישי, 5 ביוני 2014, בשעה 17:34

היום זה ארבעה חודשים מאז שנפרדנו

והזמן עובר. יום יום. ויש רגעים שאני חשה את החופש המשכר והטוב הזה ויש רגעים רבים של עצבות. 

כמה דברים טובים יצאו: רזיתי. שלשום אמר לי מישהו שיש לי גוף אתלטי - אלוהים - בחיים לא חשבתי שיגידו את זה על הגוף שלי. תמיד הייתי מלאה במקומות הנכונים ולפרקים מעט יותר. אני מסתכלת על תמונה שצילמתי ולא מאמינה שזה הגוף שלי. לי הגוף נראה אותו הדבר אבל לפעמים יש הבלחות של גאווה באיך שאני נראית ויש מחמאות מרגשות.  תמונה אני נראית כוסית. אני? אני כוסית? וואוו. 

אני הולכת לישון מתי שבא לי וקמה מתי שיוצא. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. בהכל. אני נכנסת לדירה. והיא רק שלי. וזה עדיין מוזר לפעמים. 

ותודה לאל יש לי סקס. כל פעם שיש לי סקס אני מקבלת מחמאות על איך שאני נראית. ואני יודעת שזה היה חסר לי כמו אוויר לנשימה. הייתי רוצה עוד ויותר טוב ואולי גם לשם אגיע. הגברים קצת עושים לי בלגן ואני לומדת לאט לאט להסתדר איתם. זה ממש לא קל. אבל לפחות אני חשה לפרקים מחוזרת ונחשקת וסקסית.

התקרבתי לאבא שלי. וזה ממש טוב. 

השתנתי. בהרבה תחומים. אני אחרת. אני חיה אחרת. ולרוב זה טוב. 

 

ואני חושבת ונזכרת בו כל יום. תוהה איך הוא. מה הוא עושה. מה הוא לובש. מה הוא חושב. מה שלום הכלב היקר לי כל כך. האם הוא אוכל טוב ומקבל מספיק ליטופים וחום ואהבה. 

ובכיתי היום בעבודה. ואני בוכה פחות אבל זה עדיין קורה. 

האם הוא חושב עליי? זאת לא אדע. הוא נמצא כבר במערכת יחסים ובלבי אני מקווה שהיא תהיה זו שהוא יתחתן איתה ויקים איתה משפחה וככה זה יכאב פחות. ככה ארגיש שהוא לא מצא אחרת שתחליף אותי אלא מישהי שתיתן לו את מה שאני לא יכולתי. את מה שאני לא רציתי לתת לו. 

וקשה לי. ואני לא משתפת הרבה. ולא היה לי טיפול כבר כמעט שבועיים וזה קשה לי. אני מתחפרת קצת בתוך עצמי כי אני לא יודעת לעתים מה אני מרגישה ואני מעדיפה להתמודד לבד. אבל זה קשה לפעמים. 

ואני מרגישה שאולי אין לי מקום בעולם החברתי שאני חיה בו. חברה ממש טובה שלי בהריון שני ואוטוטו אאבד אותה קצת יותר ממה שאיבדתי וככה יקרה וכבר קרה עם החברות שלי. האם אשאר לבד בעולם? כולם יילכו לכיוון החברתי הזה ואני אתרחק עוד ועוד מהחברה שבה אני חיה? והפחד הזה השתלט פתאום עליי. האדם הוא יצור חברתי - האם אני מוציאה את עצמי מהחברה? 

אולי. אין דרך לדעת. יכול מאוד להיות שכן. 

אבל הדרך שבה בחרתי ללכת רק היא הדרך שבה יכולתי ללכת. לא יכולתי להילחם בעצמי. ניסיתי וניסיתי אבל זה לא אני. קיבלתי את זה - זו הדרך שלי. בן אדם חייב להקשיב לעצמו וללב שלו אפילו שזה קשה בטירוף לפעמים ויוצא נגד כל המוסכמות החברתיות שיש. 

בן אדם צריך להיות מי שהוא. בלי פשרות. אין דרך אחרת לחיות. וחיים רק פעם אחת. 

לפני 5 שנים. שלישי, 13 במאי 2014, בשעה 20:03

יש לי צרות של עשירים. באמת. אני לא מאמינה שאני מתלוננת על זה. אבל אני חייבת לשפוך. 

החסך. המחסור. התסכול. הכאב. התאווה. התשוקה. הכל הרג אותי לאט לאט. 

ורציתי להזדיין עם כל העולם. עם כל הגברים. 

ורציתי עוד ועוד ועוד ועוד. 

וחשבתי שפשוט יהיו לי סטוצים וזהו. וטעיתי. משום מה הגברים רוצים עוד ועוד. ורוצים להמשיך לראות אותי. ואני מוצאת את עצמי מתמרנת בין יותר מדי גברים. שוקעת בשקרים של עצמי. והצרות של העשירים זה שאין לי מספיק ימים או יותר נכון לילות בשבוע. ואין לי זמן לעצמי. ואני גמורה מהתמרונים ביניהם. מהחישובים - אני אהיה מחר איתו כי מחרתיים אני איתו. וזה היה נהדר בהתחלה אבל עכשיו זה קשה. אני לא מחפשת אותם. חיפשתי בהתחלה. אחד. וזהו. השאר הגיעו אליי. 

ממש אוי - אוי - אוי. 

איזה גרועה את מרלין. 

באמת את לא מרוצה מכלום. מה יהיה איתך בכלל?

ועכשיו. לפני שלושה חודשים הייתי מקנאה בי. ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות איתם. אני חייבת להעיף חלק. אני גרועה בזה. צריכה ללמוד עוד מלא. לא מסוגלת לפגוע. וחשבתי שמחר אהיה עם אחד והיום פשוט אנוח אבל אחר יצר קשר ועכשיו אני בבעיה. בקיצור אני מגעילה את עצמי מהתלונות שלי על עצמי. 

איכס

לפני 5 שנים. ראשון, 30 במרץ 2014, בשעה 18:30

הלב ריק. החלל עצום וכובש כל פיסה בי. לא מרגישה כלום. זה לא אדישות זה פשוט כלום גדול. 

אפילו שזו הייתה ההחלטה הנכונה, זה כואב וצורב. הכאב והעצב מרחף מעל חלל הלב. ואני חושבת עליו ומתגעגעת אליו ואני לא מדברת איתו ואין לי שום קשר אליו ומשתדלת לעכל. ויש עליות ויש ירידות. והנה ירידה. 

והכאב היה בלתי ניתן להתמודדות אז פניתי למין הגברי כדי לשכוח והיה לי מזל גדול והכרתי גבר מבוגר ומצאתי לי דון ז׳ואן וסקס מעולה, וכשאני איתו אני לא חושבת עליו. רק ברגעים שאני איתו אני לא חושבת עליו וזה מפחיד אותי מאוד. מצד אחד הוא עזר לי המון להרגיש קצת יותר טוב ומצד שני אני לא רוצה שהוא יהיה התשובה שלי. הוא גבר מסוכן וכריזמטי והוא יודע מה להגיד ונותן לי מחמאות ויודע לזיין ממש טוב ובכל סיטואציה אחרת הייתי מאוהבת בו קשות. אבל הלב שלי ריק אז אין סיכוי שאתאהב בו. ועדיין אני לא יכולה לא לראות תמרור אדום. ואני צריכה למצוא ולצאת עם עוד גברים כדי שלא אקשר אליו מרוב החשמל שיש בינינו אבל המחשבה מתישה אותי. אין לי כוח לעוד גבר. אני צריכה לשמור אנרגיה לעצמי. 

ואתמול הוא נרדם ולי היו שעות מייגעות של מחשבות עליו. והרגשתי שהוא עם מישהי אחרת. אינטואיציה. ובכיתי. בכיתי בזרועות גבר ישן על גבר שהיה שלי ואיננו ולא יהיה יותר. ואני יודעת שגם הוא צריך לשכוח אותי ושאפשר לעשות את זה באמת רק עם אחרת ואני מבינה את זה אבל זה כואב נורא. וניסיתי למצוא מחשבה טובה על עכשיו, על העתיד, משהו שירגיע את הנפש אבל כלום. והלילה היה זוועה, כמעט כמו כל לילה. ולפעמים ללכת לישון כבר לפנות בוקר לא עוזר. 

והבוקר היה טוב. סקס טוב על הבוקר. מחמאות. חיבוק. קפה שחור. אבל בעבודה עלה בי הלילה והמחשבה שיש עוד שבוע שלם עד סוף השבוע הבא. ושוב בכיתי. ואני משחקת שאני בסדר. מתלבשת יפה וחזרתי פחות או יותר להתאפר, במיוחד בשבילו, ואני משתדלת לצחוק אבל זו מסכה מזויפת. כי בפנים אני מתה. אני כלום.