יומני מרלין

אני נמצאת במצב מבלבל. הגוף שלי רוצה אבל הנפש שלי לא. זה אפילו מרגיש קצת ההפך ממה שהייתי עד עכשיו.

הנפש שלי מתאבלת ועצובה. עד כמה שאני רטובה כל הזמן אני לא מסוגלת לעשות עם זה משהו חוץ מלהיות עם עצמי.

אני מרגישה כמו חתולה עכשיו. מלקקת את הפצעים. מתרחקת ממגע של מי שלא מתאים לי. 

מתאבלת. 

ריקה.

עצובה.

כואבת.

היצר קיים אבל לא מסוגלת כרגע. זה מוזר מדי. להיות עם מישהו שהוא לא הוא?  ועם זאת, המחשבה שאולי יהיה לי סקס בקרוב מפחידה ומרגשת אותי כל כך. 

בשבוע שעבר רציתי לשכב על הכביש ושידרסו אותי ולהיעלם. ביום ראשון אמרתי לו שאני לא רוצה להיות. שכל בוקר אני מצטערת לגלות שהתעוררתי. הוא הסתכל עליי במבט מתוסכל ומיואש וישר אמרתי לו שאני יודעת שזו בריחה, אבל למי אני יכולה להגיד את זה אם לא לו? ובכיתי ובכיתי כל הטיפול מההתחלה ועד הסוף. אתמול, כשהייתי בשבעה, בכיתי ובכיתי והכאב עליי, עלינו התערבב עם הכאב על החבר האהוב שנקטף בגיל 34 בשל מחלת הסרטן הארורה. איזו טרגדיה. איזה אובדן. איזה חרא החיים האלה. והיום אני חושבת שוב ושוב שבא לי לתקוע סכין בלב. (הלב הארור הזה). נזכרת ב״נסיכה הקסומה״. אבל היום לא אמרתי לו את זה. דיברנו על הקונפליקט הנורא שלא מרפה, שלא עוזב, שלא נפתר, שמכאיב ומכאיב. היום ביקשתי ואפילו התחננתי שיציל אותי. 

וקבענו להיפגש ביום חמישי. שלוש פעמים בשבוע אצל הפסיכולוג. אני שוברת כאן שיא כלשהו? והוא ביקש שלא אדבר עם אף אחד יומיים. רק עם עצמי. אז אני נכנסת להתנתקות רגשית מהעולם. 

ואז יש בוקר כזה שאני מצטערת שהתעוררתי בו. לא רוצה להיות. והגעגועים חונקים והלב רועד ועצוב נורא ואני בודדה כל כך. ואין מי שיתמוך באמת כמו שאני צריכה כי אני צריכה רק חיבוק טוב כזה. ארוך. חיבוק שארגיש שאני יכולה להישאר בו ולא שהצד השני כבר לא רוצה ככה. ואין דבר כזה בנמצא אלא רק דיבורים. והכאב קורע אותי מבפנים ואני קרועה ושבורה 

עוד פוסט רגשי במיוחד - ידעתי שיהיה קשה. חשבתי וחשבתי ודמיינתי תרחישים וחפרתי לעצמי וכאבתי ובכיתי וכעסתי ועצבתי ועדיין עכשיו אני קצת בהלם. כי אי אפשר באמת להתכונן לזה. ועצוב לי מאוד. ואני מנסה לומר לעצמי שזו ההחלטה הנכונה לעשות ושהוא לא מתאים לי ושהוא לא מספק את הצרכים שלי ושהוא רוצה דברים שאני לא ושכל הכבוד לי אבל המחשבות הרעות קלות יותר ומסלקות את השאר מהדרך. ודאגתי מאוד השבוע מה יהיה איתי. איך אסתדר. וישבתי לידו על הספה וראיתי אותו מחפש במרץ דירה. ויוצא בבוקר לעבוד בלי חיבוק. בלי נשיקה. ואמרתי לעצמי שאני בודדה כבר הרבה זמן פשוט עכשיו זה ממש מורגש וזה פיזי. 

והעיניים שלי עייפות ושורפות. אני מרגישה שאני מפצה על תקופת האדישות שהייתי בה מרוב שאני בוכה בקלות. במיוחד שאני מספרת. וגם היום בדרך הבייתה לבד באוטו סוף סוף הרגשתי לעצמי לבכות בקול ולהתפרק. ואני עייפה נפשית והגוף כואב ומותש. ולא בא לי יותר מדי בעצם כלום. 

אז ההחלטה נעשתה. ואנחנו נפרדים. וואוו. זה קצת לא נתפש. קצת לא ייאמן. ובעיקר מוזר מאוד. ועכשיו אני הולכת לקראת עתיד חדש לחלוטין. אל הלא נודע. אל הערפל. וזה עצוב. וזה קשה. אבל הייאוש שעטף את כתפיי והפיל אותי לרצפה הוסר. והמשקל הכבד הזה שאפף אותי תקופה כל כך - כל כך - ארוכה נעלם. ואני מקווה שלא אכתוב עוד פוסט רויי שנאה עצמית כמו שכתבתי בלילה יום רביעי. 

אז הוא הלך לטיפול שלו ואני חזרתי מהקניות ואני יושבת, מסתכלת בתמונות שלנו - כמה אהבה אני רואה שם - ואני בוכה. 

מקודם אחרי שדיברנו, גזרתי קופונים ובכיתי. 

חזרתי לבכות. 

זה כל כך עצוב. באמת כל כך אהבתי אותו. איזה חרא החיים לפעמים

חם במיטה לצדו. הוא מחמם את כל האזור. הוא בצד שלו ואני בשלי. הוא ישן עמוק עמוק ואני מקשיבה למכוניות בחוץ ולצוואר התפוס ולנשימות הפתאומיות שלו ולתנועות שלו והוא נצמד אליי, מתוך שינה, ומתרחק. והראש קצת סחרחר מהיין ומנסה לשים בצד מחשבות. וההתלבטות אם לחבק אותו נמשכת. אני כן אוהבת אותו. אבל מה בעצם? מה אני אוהבת?          ודיברתי איתו. ואמרתי. ודיברתי על האם אנחנו מתאימים בכלל. ודיברתי על הפסקה. והייתי כנה ואני גאה בי. ויש עצבות באוויר ויש כלום גדול. ויש יתרון באדישות. תמיד חשבתי שיש בזה רק צדדים שליליים אבל ההתנתקות הזו לאו דווקא שלילית. ולא בכיתי. לא בכיתי הרבה זמן. ירדו כמה דמעות אצל הפסיכו אבל לפני זה כלום ומאז כלום. אין בי דמעות. מה יש?

אמרתי לך שאני רוצה למות. שאלת אותי איך. עניתי שלא חשבתי על זה. שפשוט לא להתעורר. אמרת תקחי כדורים. את לא תעשי את זה כי את מפחדת. צדקת. וגם כי אני חושבת על המשפחה הגרעינית שלי. וגם כי לא אכפת לי מספיק בשביל לעשות דבר כזה עכשיו. ועכשיו, כשחשבתי על זה, האמת היא שבא לי מכות. מכות רצח. שיכאיבו לי. שיכאב לי. שאני ארגיש משהו. שהאדישות המאוסה הזו תיעלם. שההלקאה העצמית תהיה שווה להלקאה אמיתית. אני מלקה את עצמי - אומרת לעצמי מי את. מה את רוצה בכלל. לא יודעת כלום מהחיים שלך. חלשה. מכוערת. תראי איך את נראית. לא לוקחת אחריות על כלום. משקרת לעצמך כל הזמן. רוצה לישון ולא לקום. רוצה לחיות בחלום. אני שונאת אותך. מי בכלל זוכר פעם אחרת. שהיית בה עצמאית. שהיית מאושרת. שחשבת שאת סקסית בלי צורך מוחלט באישור חיצוני. לא נהנית מכלום. גם לא משוקולד. מה קרה לך. את רק מעשנת את עצמך למוות. מחכה שיקרה משהו. למה את חושבת שיקרה אם לא תעשי כלום? למי אכפת ממך בכלל? אם לך לא אכפת - לאף אחד אחר לא יהיה. אבל לא אכפת. 

וטוב שצעקת עליי. הפסיכו אומר מילים קשות. הוא מכאיב לי מאוד. אומר לי דברים שלא אעז לחזור עליהם בפני אף אחד. הוא קשה איתי אבל גם זה לא חודר. כלום לא חודר אליי. אז צעקת עליי. האם משהו חילחל סוף סוף פנימה?

לברוח

כי זה מה שאני עושה הכי טוב

בורחת מעצמי, מהחיים שלי, מאחריות 

בורחת ומאשימה את עצמי בהכל

ומאמללת את עצמי

וככה אני חיה