יומני מרלין

והנה הם חזרו נדודי השינה האלה. איזה סיוט. בא לי פשוט להירדם ולא לחשוב. ולא לשכב במיטה לצדו ולשמוע אותו נושם עמוקות וישן שנת ישרים. לא רוצה לשכב במיטה ולהקשיב לגוף שלי כואב. לא רוצה לעשות רשימת אני מתגעגעת ל... אני מתגעגעת לנשיקת תשוקה, אני מתגעגעת לנשיכת צוואר, אני מתגעגעת לאהוב שלי שרצה לאכול אותי ולבלוע את כל כולי ולטעום אותי ולספק אותי, אני מתגעגעת לחדירה עמוקה.  

האם הסכר שלי עומד להתפרץ? אני חושבת שכן. הייתי חזקה תקופה ונשברתי קצת אבל רק קצת. ואני צריכה, מה צריכה - חייבת, חייבת זיון טוב. אני מרחמת על הגבר שייפול ברשתי. בא לי לשרוט ולהכאיב ולצבוט ולהרביץ ולהצליף ולהכות ולנשוך ולנעוץ שיניים ולא להרפות.

אני כנה עם עצמי - אני עדיין לא במצב של ליצור לעצמי את הסיטואציה, אבל וזה אבל גדול אם גבר יעפעף בעיניו מולי ויווצר מצב - לא אצליח עוד לעצור בעדי. לא אצליח להיות אחראית למעשיי.

יום הולדת לחברה שלי. החברה שדרכה הכרתי אותו. היא אמרה לי שהוא לא יהיה ואז אמרה ״אני לא יודעת למה אני אומרת לך את זה״. ואני שמחתי שאמרה. ואמרתי לה שאני מבינה (ההיסטוריה שלנו וזה). סיפרה שהוא עיצבן אותה בזמן האחרון. סיפרה מי יהיה וציינה את החבר הכי טוב שלו ואת אשתו. נלחצתי קצת אבל ידעתי שאני חייבת ללכת. הסתכלתי במראה ולא הייתי מרוצה ואמרתי לעצמי שאני לא אהיה לא משנה מה ויצאתי מהבית. 

החבר שלו ישב עם הגב אז הוא לא ראה אותי מגיעה. נעמדתי לידו והמבט בעיניים שלו היה פרייסלס. ראיתי את השוק בלראות אותי, את השאלה מה אני עושה שם עוברת לו בראש ואז את המבט ״אני יודע מה עשית בזמן האחרון״ וחושב עליו. זו הייתה דקה ארוכה שדיברנו בעיניים ואז הוא התעשת ואמרנו שלום. אמרתי שלום גם לאשתו והיה נראה שהיא לא יודעת (מעניין אם זה עדיין המקרה). אחרי עשר דקות הוא הלך עם החברה שלי לקנות סיגריות והלב שלי כמעט יצא מהחזה מפחד שאולי הוא מספר לה. דיברתי עם החבר שלי שתמך בי בהודעות ואחר כך, כשהם חזרו, בחנתי אותה והיה נראה שהיא עדיין לא יודעת. 

וישבנו על סיגרייה והוא אמר שאני נראית אותו הדבר ואמרתי שזה טוב. והם הזכירו אותו בסיפורים כמה פעמים אבל לא הזכרתי אותו. אם היה לי רגע לבד איתו אולי הייתי אומרת משהו. רציתי למסור אפילו רק ד״ש. אבל לא יכולתי. לא היה בזה טעם. הוא לא יבין. אף אחד לא יבין מה היה לנו. אז לא אמרתי כלום. וכשחיבקתי אותו לשלום - מסרתי בלב.

ועכשיו אני יודעת שהשם שלי הוזכר לו כי הם בטח דיברו והוא בטח אמר לו שהוא ראה אותי ואני מקווה שאמר שאני נראית טוב. ואני יודעת לבטח שהוא בטוח חשב עליי השבוע וזה עשה לי טוב. הידיעה הזו. העובדה שעברתי לו בראש, בלב. הזיכרון של הטירוף והתשוקה שהייתה לנו. זה מחמם אותי וזה מחרמן אותי. 

ד״ש חם ורטוב, אהוב רחוק

ולפני כמה לילות הוא שואל ״בא לך לרדת לי?״ ואני חושבת שזה לא משנה אם בא לי או לא - אני יודעת שארד. ואחרי שהתחלתי הוא עוצר אותי ואומר ״לא ענית לי״ ואני ״זה לא עונה לך על השאלה?״. וזה תמיד תיסכל כי זה מתסכל ואני מתחרמנת ונרטבת והוא הולך לישון ואני נשארת ככה. או נרדמת או דואגת לעצמי אחרי שהוא נרדם. זה לא תיסכל אותי הפעם. ובשישי בבוקר, על הבוקר, שכבנו. אני לא זוכרת מתי זה קרה בבוקר לפני כן. וגם זה היה אחרת. ידעתי מה יהיה ונהנתי ממה שכן היה טוב. המגע שהיה. זה שהוא גומר. ובעיקר מהחיבוק אחרי, מההתכרבלות, מהחום, מהאינטימיות. ויתרתי על עצמי. וזה נעשה מתוך השלמה. 

האדישות נמשכת ומתמשכת. וכשגוללתי בטיפול הזוגי עם המטפלת החדשה את ההיסטוריה שלנו ואמרתי אהבה, לא הרגשתי אותה. זה פשוט נאמר כי ככה אני מתארת את זה. וזה היה מוזר. לא להרגיש. 

ועוד מעט הטיפול השני והלב דופק מהמחשבה מה יהיה שם. 

וחברה טובה התקשרה לשאול לשלומי ובקושי שיתפתי. אין בי כוחות לשתף. נמאס כבר. 

ויש לי את הפסיכו שלי. האוויר לנשימה. לבוא אליו ולדבר את המחשבות והרגשות. מקום המפלט שלי. אמרתי לו שאני לא מרגישה. אם הייתי מרגישה זה היה כעס על עצמי. בעיקר אכזבה. אכזבה שאני חלשה ולא מרימה את עצמי ועושה עם עצמי משהו. אכזבה שאני כזו. אמרתי לו שאני צריכה איזה סטירה מצלצלת שתוציא אותי מהשכיבה על הרצפה. הוא אמר לי ״תתני לעצמך״ ואמרתי לו ״אני לא חזקה מספיק״. 

בפעם הקודמת הוא אמר לי שזו הגנה. הפעם הוא אמר שאני מרוקנת את עצמי מרגשות וכופה על עצמי קהות חושים. שהכנסתי את עצמי לפינה ואני מצמצמת את עצמי. והוא דיבר אליי והרגשתי חץ בלב. וזלגו כמה דמעות. אמרתי לו ״הנה. לפחות רגשות״ והוא אמר ״ביטוי לרגשות״. והסתכל עליי ככה ושאלתי אותו מה הוא חושב. הוא אמר שזה לא מה שהוא חושב. זה מה שהוא מרגיש. שאלתי מה הוא מרגיש - ״אני בעדך. אני רוצה שיהיה לך טוב״. איזה פסיכו נהדר זה. חימם לי את הלב. אז זה הכל עניין של ביטחון עצמי בסופו של דבר. אם הייתי מאמינה שאני מוכשרת, אינטיליגנטית, יפה וסקסית אולי היה לי כוחות לדבר ולעשות. 

והכרחתי את עצמי לשאול את עצמי מה עוצר אותי. ממה אני מפחדת. למה אני לא עושה. ואני מנסה לענות לעצמי - האם זה הפחד מהבדידות? אני אדם בודד בתכלס. זה אני. האם זה זה?

ואני שופכת כאן את הלב. ואני חושבת על כמה נורא אני יוצאת עם החוסר אונים המשווע הזה. וזה הדבר הטוב כאן שאני אנונימית. ומסתירה בחוץ את מה שקורה לי בפנים. 

בשבועיים האחרונים אני חשה ריקנות. אני לא מרגישה. התרגשתי ממזג האוויר ומכמה שעות בערב גשום וחורפי ומדליק השבוע אבל זהו. האדישות הזו איומה. זה הדבר הכי נורא - להיות אדישה. הפסיכו אמר לי שזה מנגנון שאימצתי כי קשה לי להתמודד עם ההחלטה. דיברנו גם על ההחלטה שלי עכשיו לא להחליט. גם להחלטה הזו יש השלכות. השלכות לא פשוטות. אני מוצאת את עצמי עצבנית ומתנהגת אחרת. רגישה פחות לסביבה. אין לי כוח לדבר עם חברות ששוב יגידו לי את אותם הדברים. ששוב יגידו לי את מה שאני כבר יודעת. אז אני מתרחקת. הדבר היחיד שאני מוצאת בו נחמה זה לצייר. אני שמחה שחזרתי לצייר. הפסיכו עודד אותי לצייר בלי לחשוב. בלי לתהות מה יגידו על זה. ואני מוצאת את עצמי עומדת מול הקאנבס ופשוט זורקת צבע, בלי לחשוב, וזה נהדר. אפילו לומדת להפחית את הביקורתיות שלי לגבי היצירה שלי. ולוקח לי זמן לאהוב את הציור אז אני ניגשת אליו פעם ועוד פעם ומתחברת אליו. בשבוע שעבר תליתי ציור בחדר השינה ואני רואה את זה על הבוקר, ואוהבת את מה שציירתי. אני מביאה את הציורים לטיפול ומראה לפסיכו. הוא חוזר ואומר שהוא לא מבקר אמנות אבל מרגישים את העוצמה. בשבת ציירתי את ההר געש שאני, מוקף באפלה כבדה. עדיין לא התאהבתי בציור - מקווה שזה יקרה. 

עזבנו את המטפל הזוגי. סוף סוף. הוא ממש לא היה טוב. מחר יש לנו טיפול עם מטפלת אחרת. אישה. כמו שהוא רצה. ומה יהיה. 

ואם חשבתי בזמן האחרון שזה עניין של החלטה אם אני רוצה להישאר או אם אני רוצה להיפרד, אתמול הבנתי שזה לא רק זה שההחלטה קשה כי היא קשה אלא זה עניין של קבלה עצמית. אמונה עצמית. דימוי עצמי. ביטחון עצמי. התמודדות עם אני ולא עם אנחנו. לצאת מהקופסה של הזוגיות ולחשוב על עצמי. 

למה פתחתי פה על זה שאני כבר נרדמת בלי בעיות? למה?

קר. כל כך קר בחוץ. אבל לי חם. הלחי שלי בוערת

אז הוא מדבר איתי וכותב לי ומגרה אותי ומרטיב אותי ומחרמן אותי כל כך

השיחות הן לא שיחות סקס מפורשות כמו שהיה לי איתו, עם האהוב

השיחות הן שיחות שמגרות את הדמיון ואת המחשבה (והשאלה) על מה עובר בדיוק עכשיו על הצד השני (ומה בדיוק הוא עושה עכשיו?)

זה הגבול הדק בין מותר לאסור וזה כל כך כל כך טוב הגבול הזה. המשחק הזה ביניהם

והוא מכיר אותי טוב ויודע עליי המון והוא חרמן והוא יודע שגם אני ואם הוא שואל אז אני עונה

ובסיטואציה אחרת כבר מזמן הוא היה מעיף לי סטירה, גורם לי לבקש עוד אחת, חונק אותי, מצליף בי בחגורה ומלמד אותי דברים שאני לא מכירה בעולם הזה

ותזמון זה הכל בחיים

ואני אוהבת אותו והוא מותק וכיף לי שיש לי אותו בחיים. בשיחות הרגילות שלנו וברגעים האלה שבהם הוא גורם לי לשלוח את ידי שמאלית לתוך התחתונים בזמן שידי הימנית ממשיכה לכתוב לו

איזה כיף לחזור לשגרה 😄 כל ענייני החתונה של אחותי התישו אותי וטוב ללכת לעבודה בלי שזה יושב לי על הראש. כיף להיות בעבודה. זה מחזיר אותי לשפיות ועושה לי טוב. זה מרגיע אותי וזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו

שוכבת במיטה מתחת לפוך רק תחתונים על גופי. חם. הלחות מטורפת בחודש דצמבר ואני קמה מזיעה כל בוקר. מקודם הוא חיבק אותי לפני שנרדם. והיה נעים אך דביק. וחשבתי שבקרוב כבר לא יחבקו אותי בלילה. מי יודע מתי ואם יהיה לי חיבוק אוהב בעתיד. אולי לא יהיה. באמת שאי אפשר לדעת.

והטיפול היום כואב וקשה. והתעסקתי במלא דברים כדי לא לשמוע את הפסיכו מדבר לי בראש ואומר ״את לא מאוהבת בו. את אוהבת אותו כאדם. הוא כמו אח, כמו ידיד טוב. את לא אוהבת אותו כמו שאת יכולה לאהוב גבר. יש נשים שמתאים להן בדיוק מה שיש לך - גבר שמספיק לו סקס פעם בשבוע ונותן לאישה לישון בשאר השבוע אבל מה לעשות זה לא את.״

ואני. אני אני אני. ואי אפשר להמשיך לחיות ככה. והפסיכו דיבר הרבה היום ושאל אותי מלא פעמים היום אם אני מסכימה איתו. ולהרבה הסכמתי. והתסכול והמרמור והעצבים שלו לא ייעלמו ובקשר לזה אין לי מה לעשות. אי אפשר לשבת יותר על הגדר. וזה כואב וזה יכאב וזה מפחיד פחד מוות וזה מרגיש שכל עולמי עומד להתפורר סביבי. גם הזוגיות שלי. הבית שלי. הסיכוי שאולי אאבד את הכלב שלי. העבודה שלי שנמצאת בסימן שאלה גדול מאוד ואין לי במה להאחז. ואני שוקעת במערבולת שרק מעמיקה יותר ויותר ואני יודעת שאני צריכה להעמיק אותה עוד ואין ברירה. ובקרוב לא אשמע אותו נושם בלילה. נשימות שאני אוהבת וכבר מכירה בעל פה. אז אני לא נרדמת אפילו שאני מותשת ואני מקשיבה לו נושם

הרבה מחשבות לא כתובות. הימנעות. הדחקה. געגוע.

אני שמחה כל כך שיש לי כאן את הבלוג שלי. היומן שלי. הפינה שלי. המחשבות מסתדרות קצת כשאני כותבת אותן והבנתי כמה דברים בזמן האחרון. המעבר מדיכאון עמוק ושחור ליציאה ממנו, להתאוששות נפשית, להלם מסוים, להערכה חדשה של המצב. ההבנה שמחלחלת בפנים. הידיעה שעשיתי מה שיכולתי. הניסיון להפסקת ההלקאה העצמית, הניסיון לבניית אהבה עצמית. התשוקה שביעבעה בתוכי וההשקטה שעשיתי לה. הגעגוע לאהוב. הרצון להתקשר אליו. התאווה לפגוש אותו. לוותר על הכל. הגעגוע הטוב והכאב של ההחמצה. הזמן שעובר והזעזוע שלא קורה. התלונות וההירהורים הבלתי נגמרים. הפחד המשתק. הרצון בשקט נפשי. הרצון לצאת מהמעגל של עליות וירידות שלא נגמר. והתדהמה מההתשה הזו כל פעם מחדש. הכוחות שאני לא מוצאת בעצמי. החולשה העצמית. האיבוד של מי אני. חוסר מתמשך של הכל.