יומני מרלין

לילה. אני שונאת את הלילה. אני שונאת את הלילה ברגע שאני מתהפכת שוב על משכבי ואני יודעת שגם הלילה לא אירדם
 אני ישנה מעולה בצהריים. אבל בלילה כל המחשבות יוצאות החוצה והשקט שמסביב רועם מול רעש המחשבות

כתבתי פוסט ארוך עכשיו אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לפרסם אותו.
לחשוף רגשות ומחשבות אף פעם לא היה הצד החזק שלי.
הסקס תמיד היה קל יותר. להשתמש בגוף שלי ולחשוף את עצמי פיזית
קל יותר וטוב יותר מחשיפה של מה שעמוק בפנים.
וגם עכשיו קשה לי. אפילו שהבלוג אנונימי. אני כותבת לעצמי אבל זה יוצא החוצה. אני מפרסמת את זה.
ואיך אני אוציא החוצה את הלב? זה מפחיד ומשתק אותי.
אני מעדיפה להקשיב לאחרים. לקרוא אחרים. מעדיפה לנעול את הכל בפנים.
להכאיב לעצמי ולענות את עצמי בחוסר שינה ובכאב לב.


חבר אמר לי שזה יעזור לי.
אולי זה יעזור לי להוציא רגשות? אולי זה יעזור לי להירדם בלילה?
אולי.
האמת היא שבשביל השינה זה שווה את זה. השאלה היא אם אצליח?
בינתיים לא הולך לי - עובדה שלא פירסמתי את הפוסט עדיין.
אני לא אמיצה מספיק.
לילה