יומני מרלין

נוסעת באוטובוס.
אני אוהבת לנסוע באוטובוס. בנסיעות ארוכות יש זמן לחשוב ולהירגע.
אני והמוזיקה שלי. השקט שלי. הנוף המתחלף. אף אחד לא מציק לי.
ככה אני אוהבת.
נזכרת בכל מיני דברים. מחייכת לעצמי מדי פעם.
יש לי זמן איכותי עם עצמי.
זה הזמן הכי טוב בשבילי. לבד. באוטובוס.
חושבת שאני אבודה. לא יודעת לאן ללכת מכאן.
האם אף פעם לא אחווה קשירה אמיתית באמת?
האם אף פעם לא יטריפו ככה את חושיי?
המחשבות מטריפות אותי
אני לא יודעת מה לומר. מה לכתוב כדי להסביר את התסכול הזה.
המגע של הרצועות עליי. הכאב בפרקי הידיים והרגליים.
חוסר האונים שאני רוצה להתענג עליו.
המשחק הזה שלא אשחק בו
השוט שלא ארגיש על ישבני
משחקי שליטה אבודים
איך אפשר להתאבל עליהם כשאני חושקת בהם כל כך?