יומני מרלין

טוב, זה לא היה קשה מדי.
זיינתי אותו כבר בסוף הדייט השני והייתי מרוצה.
השגתי את מה שרציתי והמשכתי הלאה.
אבל הוא נדלק עליי ולא הבין שזו הייתה המטרה שלי וחיזר אחריי בעקשנות.
והתייחסתי אליו כאל עוד זיון.
הייתי מאניקית? הייתי ביץ׳?
כנראה שכן. אבל הבהרתי לו מההתחלה מה קורה בינינו.
זה ממש לא אומר שזה היה בסדר אבל לא הייתי מוכנה לקשר ולא רציתי קשר ואני גרועה בלהיפרד ולגמור דברים.
אני טובה בלברוח. אני טובה בלהיעלם והוא לא נתן לי.
הוא עבד קשה. זה היה הוא שהוריד לאט לאט את החומות סביב הלב שלי.
הוא לא ויתר עליי. עד היום אני לא יודעת למה.
ולאט לאט התאהבתי בו. נלחמתי בזה. נלחמתי אבל הפסדתי.
יצאתי עם אחרים אבל אחרי חודשיים הבנתי שאני פוגעת בו ככה והפסקתי.
הייתי בצומת דרכים בחיים והוא היה שם. והוא תמך בי אפילו שלא רציתי ודחיתי אותו שוב ושוב.
מבחינה סטריאוטיפית - הוא היה ״האישה״ במערכת היחסים ואני ״הגבר״.
ואהבתי את זה. להיות ״הגבר״ במערכת היחסים.
אחד החלומות שלי שאף פעם לא יתממשו הוא להיות גבר.
שיהיה לי זין, שאזיין את מי שאני רוצה ולא אהיה אישה.
ולא אהיה שבויה ב״איך שאישה צריכה להתנהג״
ובסביבה שלי זה להכיר מישהו, להתחתן, לקנות בית ולגדל ילדים.
לעשות גם דברים אחרים אבל זה העיקר. זה מה שצריך לעשות בחיים.
אני מקבלת כל הזמן הערות מנשים ומגברים על הדרך שבה אני חיה.
איך אני כבר לא צעירה ועדיין אין לי ילדים?
אנשים מקובעים
כי כמה שהתקדמנו וכמה שאנחנו חיים בתקופה מתקדמת מאוד לנשים
אני עדיין מרגישה שאני חיה בעולם של גברים.
ואני אוהבת גברים.
ואני אישה מאוד נשית ואני אוהבת את זה שאני נשית
אבל עדיין -
הלוואי שהייתי גבר.

וככה המשכתי להיות איתו.
ואני עדיין איתו.
והוא זה שתמיד רוצה להתקדם במערכת היחסים ולעבור שלב ו״לביית״ אותי
ואני זו שמפחדת ממחויבות והוא זה שמקבל אותה בשמחה לחייו.
לפעמים אני חושבת איזה הפסד זה לבחורות אחרות.
הוא בדיוק מה שבחורה ״נורמטיבית״ רוצה.
בחור טוב, רציני, רוצה בית, ילדים ולחיות מחוץ לעיר. לגדל ילדים ולהיות שמח בחלקו.
איזה הפסד זה שהוא לא עם מישהי כזו.
כל כך הרבה בנות מחפשות בדיוק את זה
והוא נפל בדיוק על זו שלא רוצה את זה.
איך זה קרה?
בטוח שלא כל הנשים ככה אבל אני לא מכירה אותן.
לא יצא לי להיתקל במישהי שאין לה חלום כלשהו להיות במערכת יחסים אוהבת ולהביא ילדים לעולם
אני התאהבתי ונשארתי.
לא שיקרתי לו מההתחלה.
אמרתי לו שזה לא אני. הייתי כנה.
אבל אני אוהבת אותו. מאוד אוהבת אותו. אוהבת אותו ושונאת אותו.
וויתרתי על הרבה בגלל האהבה הזו.

ועכשיו שגיליתי את העולם המדהים של הבלס״ם
אני מתוסכלת
מתוסכלת מינית יותר ממה שהייתי
כי אני הרבה יותר מינית ממנו
וידעתי את זה אבל הדחקתי את זה לעצמי
ועכשיו כשאני כותבת על זה ונוכחה בזה יותר
זה נהיה יותר ויותר קשה
כי התסכול גובר
והכוס שלי צורח עליי ומתווכח כל הזמן עם הלב
ובא לי לבגוד. כל כך בא לי.
בא לי לטרוף מישהו ושיטרפו אותי
אז אני לא משתדלת לא להתקרב לגברים
כי אני לא אשלוט בעצמי אם מישהו יתקרב מדי

ניסיתי איתו כמה פעמים. ואני מנסה לפתות אותו הרבה
ולהציע דברים אבל הוא נבוך כל כך ואין עם מי לדבר
רוצה שיקשור אותי ויהיה אלים איתי אבל הוא יותר מדי עדין
לפעמים אני רוצה רק לרדת לו ולפעמים גם את זה לא בא לו
והוא אומר שהוא נמשך אליי
אבל לפעמים אני לא מאמינה לו
כי איך יש מצב בעולם הזה, בעולם שלמדתי בו משיחות, מספרים, מסרטים
שבחורה רוצה ומציעה את עצמה והבחור לא רוצה?
וגם החבר הקודם שלי היה ככה. שתי מערכות יחסים ארוכות (ארוכות יחסית)
וככה היה לי בשתיהן. התרגלתי שלא באמת רוצים אותי.
בחרתי לא טוב? אולי
ככה אני יודעת. ככה התמזל מזלי. יותר נכון - לא התמזל

ואני מרגישה עכשיו שאני עומדת על צוק גבוה ומתחתיי תהום עמוקה
אני לא רואה את הקרקעית
ודחיפה קלה תפיל אותי לשם
ואני רוצה ליפול
אין לי כוח