יומני מרלין

התחלתי לכתוב כי אין לי באמת עם מי לדבר
וככה אני מדברת עם עצמי
יש לי חברה טובה. הכי טובה.
היא ידעה עליי הכל. היא לא שופטת
וכל כך קל לי להיות איתה לגמרי אני
אבל עכשיו היא לא יכולה להיות שם בשבילי
ואני מתגעגעת אליה כל כך
היא הבן אדם שמכיר אותי הכי בעולם
יותר מכולם
מה שבחיים לא אגיד לאף אחד - אגיד לה
ואין לה מושג מה קורה לי עכשיו
היא לא יודעת על הבור שאני נמצאת בו
ואני כל כך צריכה אותה עכשיו

היא מקבלת אותי על כל המיניות שבי
אולי זה בגלל שהיא לא כל כך מינית
אנחנו די הפוכות ביצרים שלנו
די הפוכות ברוב תחומי החיים
ועדיין היא כל כך מבינה תמיד

רוב הבנות שהכרתי בחיים לא קיבלו אותי ככה
 בשלב מסוים בחיים הבנתי שאני לא יכולה
להיות אני באמת ליד בנות
הן הרבה יותר מקובעות מאשר בנים
הן צרות עין, הן רכלניות
הן הרבה יותר סגורות בענייני הגוף
בדרך כלל הגבר רוצה להזדיין יותר מהן
הוא זה שרוצה יותר
ולא היה לי באמת עם מי לחלוק את היצר שלי
את החמימות בין הרגליים, את הדופק הגובר,
את התשוקה שממסטלת ומשכיחה את כל השאר,
את תאוות הגוף לגוף אחר, את תאוות הבשר
את העובדה שאני רוצה להרגיש גוף כנגד הגוף שלי
עכשיו
ולא אכפת לי אם זה נראה לא טוב
ולא אכפת לי איך זה נראה
הגוף דורש ורוצה גבר ואני לא הגבלתי אז את עצמי

הן די נבהלו מהמילים המעטות שאמרתי
זה שאני פלרטטנית ומשדרת סקס הבהיל אותן
ועם בנים קל יותר
כיף יותר לדבר על זה פתוח בלי כל המשקל שנשים שמו על זה

ומשיחות על סקס בדרך כלל מגיעים לסקס
וזו לא באמת בעיה
זה מדליק אותי
ועכשיו אני בכלל לא יכולה ממש לדבר על זה עם גבר
אני לא יכולה עם אף אחד
אני יכולה רק לכתוב
אז אני זורקת לכאן כל מיני סיטואציות ומחשבות שהיו לי

ואני מוצאת את עצמי בשנה האחרונה,
מאז המשבר, חושבת יותר ויותר על הפעמים
שהיה לי אפשרות לסקס ולא הלכתי על זה
והיו פעמים כאלה
ואני מתחרטת עליהן עכשיו
תחושת פספוס, נראה לי
אולי תחושת החמצה על סקס לא ממומש
אפילו - ובעיקר - אם מדובר בבנים שלא נמשכתי אליהם בזמנו
ועכשיו, בדיעבד, אני רואה את הקסם שבם
ומצטערת שלא יצא לי לטעום אותו
אומנם חגגתי אבל לטעמי לא מספיק
מצד שני בדרך כלל אני חושבת שלא עשיתי מספיק
אז זה לא מפתיע