יומני מרלין

אז ניסיתי עוד פעם. ובעידוד החבר קבעתי והלכתי.
תודה חבר יקר. תודה על התמיכה.
והגעתי אליו - למטפל - וחששתי מעט
אבל החשש נעלם די מהר
זאת הייתה רק פגישה ראשונה אבל אני מרגישה טוב לגביו.
ממש נפתחתי ואמרתי דברים שאני לא אומרת.
לא לו, לא לחברות, לא למשפחה, לא פה וגם לא לחבר.
הרגשתי שאני נמצאת במקום בטוח
הרגשתי שהוא באמת מקשיב לי
והכי חשוב - הרגשתי שהוא מבין

היה לי קשה להתחיל
לא חשבתי שיהיה
בפעם הקודמת שהייתי בטיפול
הקאתי מילים החוצה מההתחלה
אבל נסגרתי כל כך
ולמדתי להיות אחרת
שזה נהיה קשה יותר
דיברתי וסיפרתי
והוא ישב מולי וכשסיימתי לדבר
הוא דיבר
ואז
כשהוא תיאר לי את המצב שלי
התחלתי לבכות
לא בכי רציני
אלא כמה דמעות שזלגו
וזה היה טוב
כי לא בכיתי מלא זמן
איכשהו לא היו לי דמעות
ופעם הייתי בוכה כשהיה לי רע
היום הן לא באות

והוא תמך בי
במילים שלו
בשקט הפנימי שהוא הקרין מולי

ואני, שבהתחלה לא רציתי ללכת למטפל גבר בגלל
החשש שאתאהב בו או יותר נכון - ארצה לזיין אותו,
נרגעתי
כי הוא היה א-מיני בשבילי
כי ראיתי אותו בתור מישהו חיצוני
מישהו שתפקידו לעזור לי
מישהו שאני משלמת לו כדי שיקשיב לי
וזה הכסף הכי טוב שהוצאתי באחרונה

אז טוב שבחרתי אחרי המטפלת שהלכתי אליה לפני
שלושה חודשים ורק עשתה לי עוד יותר רע -
ללכת לגבר
פשוט היה קל יותר לדבר איתו
ישר לדבר על המיניות שלי
בלי לחכות ולבדוק אם האישה שיושבת מולי
יכולה להתמודד עם זה או לא

הוא אמר שאפשר להבין את המצב רוח שלי
ואת זה שאני לא ישנה בלילה
וידעתי שאני יכולה סוף סוף להיות אמיתית
ולא להיות ה״אני האחרת״