יומני מרלין

הפגישה הייתה טובה וקשה.
כל הפגישות עד עכשיו היו קשות ואמוציונליות.
יצאתי מהן עצובה וסהרורית אבל הפעם הרגשתי גם קצת יותר טוב
הרגשתי שהייתה סוף סוף פריצת דרך
כשנכנסתי אליו הייתי בתחושה שאני רוצה עוד פגישות
שאני לא מוכנה עדיין לטיפול זוגי אבל בעיקר פחדתי
הייתי כל כך לחוצה ומתוחה לפני
מהידיעה שזו הפגישה האחרונה שלנו לבד
מהידיעה שאני שוב חוזרת להיות לבד
מהידיעה שהנה אנחנו מתחילים שלב מפחיד כל כך
ולא רציתי ללכת בדרך הזו
הוא ראה אותי ככה
חוששת
הוא שאל אם אני מרגישה שיש עוד דברים שצריך לדבר עליהם
אמרתי שכן
ואמרתי שזה גם הפחד
לא יכולתי לענות לו על השאלה אם אני רוצה שנפגש גם בשבוע הבא
לבד
אמרתי לו שקשה לי להחליט ושהפחד מניע אותי ושאני יודעת שחייבים ללכת לשם
ושאי אפשר להתחמק מזה
והרי הכנתי את עצמי לזה
ושאני אקפוץ למים
הוא היה מקסים. באמת.
הוא אמר שבגלל שאין לי עם מי לדבר
הוא מבין
ושנעשה עוד פגישה לדבר על כל מה שעדיין לא דובר
ויצאתי בתחושת רווחה
אני יודעת עכשיו שההחלטה הזו
לדחות
היא ההחלטה הנכונה
זה לא הפחד שהחליט כאן
זה הלב
יש עוד דברים לומר לפני
ועכשיו אני ממוקדת יותר ויודעת על מה אני רוצה לדבר
ולא הייתי ממוקדת ככה עד עכשיו
זה בטח קשור לזה שקיבלתי עוד הזדמנות
וברגע שהבנתי את זה
פתאום ידעתי
מה עוד אני צריכה לומר