יומני מרלין

הפגישות איתו קשות. הטיפול הזה כואב.
אני הולכת אליו ומסירה את כל המסכות שעליי ויושבת מולו
ונפתחת בפניו ואומרת לו הכל.
אני יוצאת משם כואבת ושבורה. בדרך כלל בוכה.
חונה. מנגבת את הדמעות. עולה לבית וחוזרת למסכה.
זה פחות מסכות מבעבר אבל אני עדיין לא מראה לו כמה אני כואבת
ואז מגיע יום חדש ואני חוזרת לדמות. מי זו בכלל?
ניסיון להיות משהו שאני לא? ניסיון להיות מישהי אחרת?
זה לא הולך.
הוא אמר שאחת הבעיות היא שאני שומרת הכל בבטן
אמרתי לו שאין לי עם מי לדבר
הוא אמר שזה עניין טכני
ושאני צריכה לדבר איתו
אמרתי לו שפעם יכלתי אבל היום לא
הוא לא יודע להתמודד איתי כשאני במצב נמוך כל כך
הוא לא יודע מה לומר ומעצבן ואני מתחרטת שאמרתי
הוא אמר שאני צריכה לומר לו. לומר לו שאני רק צריכה חיבוק ותמיכה והקשבה
אני אעשה את זה מתישהו
אני שומרת על עצמי. אני לא נותנת לעצמי להגיע למצב שביר לידו
אני משתדלת להיות חזקה
וככה התרגלתי - לא לשתף במצבים הנמוכים כל כך שאני מגיעה אליהם. בשנאה העצמית.
כדי לא להתאכזב
איזה הרגל רע. מעגליות שקשה לצאת ממנה