אני אוהבת את התקופה שלפני החגים. אני קורעת את עצמי בעבודה והמצב רוח שלי טוב. הפגישה האחרונה עם הפסיכו הייתה טובה מאוד וזה משפיע עליי מאוד. הרגשתי שהוא פתח לי עוד קצת את העיניים לחיים, לעולם. ולנו, לי ולאיש שאיתי, היו שיחות קשות. קשות מאוד. ואתמול לא ראיתי אותו בכלל. והעבודה מצילה ומאוורת קצת את האווירה הנוראה שיש בבית שלנו. זה טוב שאנחנו מדברים. אפילו ובמיוחד כי זה קשה וכואב. אני מוצאת בזה גאווה עצמית על כל הקושי בזה. להתמודד אפילו שזה קשה בטירוף. וזה נורא קשה אבל אני מנסה בכל כוחי להיות אני מולו. הוא אמר לי בשני: ״למה את חייבת להיות שונה מכולם?״ אמרתי לו שלא כולם דומים ויש אנשים שלא רוצים את מה שהשאר רוצים ושככה אני. ואתם יודעים מה? זה הרגיש טוב להגיד את זה. להיות נאמנה למי שאני. תמיד קשה לי עם הניסיונות הבלתי פוסקים להתאים את עצמי לחברה ולהסתיר את מה שאני מרגישה באמת ולשתוק כשבפנים בוערת אי ההסכמה על מה שנהוג ומקובל ורצוי בחברה. אני שותקת ליד אנשים שלא אהיה מסוגלת להתמודד עם הביקורת שלהם. אבל לו אמרתי מההתחלה. ויש אנשים שמרשים לעצמם לשאול אותי מה עם ילדים. גם סתם מכרים. ובהתחלה זה הפתיע החדירה הזו לפרטיות, למערכת היחסים, למיניות שלי, לגוף, לרחם, לכוס, לנפש ורתחתי וכעסתי ורציתי לרצוח אנשים על החוצפה והתעוזה וההתערבות ועל הכל אבל - כמו כל דבר כמעט - זה כבר פחות מפתיע אותי. כשזה קרה אז שנאתי עוד יותר את היותי אישה. את זה שאני חייבת לעולם, למדינה, לחברה משהו רק כי אני אישה. רק כי יש לי רחם.
אבל הטיפול בנפש העדינה והסוערת שלי עוזר. אני מתביישת פחות מהם. מהעולם. אני לא הולכת ומשתפת מעצמי ולא מספרת לכל. אני בוחרת למי לענות. אבל למדתי קצת לענות. למדתי לתת פחות לדרוס אותי. את מי שאני. לקבל שבעולם אנשים חטטניים ולא מבינים כלום ברגש, באינטיליגנציה רגשית, בקבלת האחר על דעותיו השונות. העולם לא טוב כמו שתמיד רציתי להאמין שהוא.
אני עובדת קשה בלקבל את האדם שאני. כי אני זה מה שבעצם יש לי בעולם הזה.