יש לי אהוב בבית. שוכב במיטה. ישן. הוא עצוב וכואב וכואב לי לראות אותו ככה. ואין לי מה לעשות עם המצב שלו. אין לי איך לעזור לו. וזה מתסכל ועצוב. כשהוא מדוכדך או מיואש הוא מראה את זה - הוא הופך אפאטי ומנותק ושותק. כשאני עצובה אני מסתירה את זה בפנים. מוציאה את זה בטיפולים, כאן, בשיחות מועטות. אני לא מעמיסה עליו את עצמי. הוא אמר לי היום שהוא נכה רגשית. וחשבתי לעצמי - זה נכון? אני שכל כך רגישה נמצאת עם מישהו כזה? מה נסגר איתי? כאילו - באמת? מתי איבדתי את הדרך שלי ואיך אני עולה עליה חזרה?
והטיפול הזוגי היום היה לו קשה. היה לו ממש קשה. מסכן שלי. המטפל היה מאוד ישיר הפעם, וטוב שכך. ואני ניסיתי השבוע להילחם עוד יותר על השברים ההולכים וקטנים של הזוגיות שלנו. ועודדתי שיחות, וניסיתי להיות כנה, וניסיתי לפתות אותו כמו שהוא אמר שהוא רוצה שלוש פעמים ואמש גם הצלחתי. והוא שמח אתמול מזה, אני חושבת. ואני שמחתי שאני מגשימה לו רצון ושלפחות קצת הוא מחייך. אחרי הכל אני אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו טוב. ואחרכך השתדלתי לא לחשוב על עצמי. על הצרכים שלי, על הכוס הבוער שלי, על הגעגוע לתשוקה. ודי הצלחתי. אבל זה לא משהו שמצליחה בו בדרך כלל ההדחקה.
ואני לא יודעת מה יהיה איתנו.
יש לי אהוב בלב. בראש. אהוב ישן שנעלם לפני שבועיים. ומאז שהוא נעלם עולמי טולטל והבנתי דברים ונמאס לי להמשיך ככה כמו שאני עצובה. מתוסכלת. נמאס. ואני מבינה שלא עשיתי כלום עם האהוב כי זה היה עלול לסבך לי את הלב יותר ממה שהוא מסובך. ואני מתגעגעת. וחושבת על איך כל פעם שהוא מכאיב לי ככה - יוצא מזה משהו טוב. זו הפעם השנייה. ואם הוא יחזור לא אהיה מסוגלת לעמוד בפניו. יש לי את הקטע הזה עם גברים. התשוקה מעבירה אותי ומשגעת אותי ואני לא חושבת. לא למדתי להיזהר עם השנים.