רכבת הרים של רגשות שוב תקפה. זה התחיל אתמול בקטנה, בעלייה איטית וכמעט בלתי מורגשת. שגרתית. התרגלתי אליה כבר ופשוט לא שמתי לב והתעוררתי היום לנחיתה קשה. הרגשתי רע פיזית. חולשה תקפה לי את הגוף, אבל היא תקפה קודם את הנשמה. ולא רציתי לכתוב בדרך מהעבודה. שוב לשקוע ולשקוע. פשוט הקשבתי למוזיקה שלי ועצמתי עיניים, מנסה לברוח מהראש שלי, מנסה לרקום תוכניות ליום הכיף שלי השבוע אבל לא הצלחתי לצאת מהראש שלי. השיחה השפיעה כנראה יותר משחשבתי. המחשבות ששמתי קצת בצד זקפו את ראשן. מזל שהנסיעה נגמרה והגעתי. ובבית הוא היה עייף. והסתכלתי עליו ועצרתי את עצמי מלשאול אותו שוב את השאלות שכל כך מעצבנות אותו. אמרתי לעצמי שהוא עייף וזה המבט הזה בעיניים ולא משהו אחר (רגשות האשמה האלה והכעס הזה הם רק השלכה שלי) ושתקתי ושמתי הכל בצד. המטפל הזוגי אמר שהוא מדחיק וככל שזה רגשי יותר ועמוק יותר ההדחקה רבה יותר ומשמעותית יותר. וכנראה שזה ככה.
הרבה זמן חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהוא לא חושב אבל המחשבה התמידית היא שלי בלבד. והוא לא רגיש כמוני. וכשחזרתי ראיתי שהוא במצב רוח כזה של שקט וריחוק מסוים ושאלתי אם בא לו סקס. הוא אמר שאמרתי שאני מרגישה לא טוב אז הוא עשה ביד. אמרתי לו שאני לא יודעת איך זה מרגיש וזה בטח טוב. הוא אמר מה את מדברת? את עושה הרבה. אמרתי לו שכן. שהרבה אבל אין לי זין אז אני לא יודעת איך זה מרגיש באמת. והוא התנצל שעשה ואמרתי שאין לו על מה. זה כיף גם לבד לפעמים. ועכשיו שוכבת במיטה. רציתי ללכת לישון מוקדם. לנוח. להירדם אבל כל מה שעשיתי לא עזר. ועלתה בי שאלה פתאום. למה הוא לא מציע לענג אותי כדי שאגמור? למה הוא לא חושב רק על הצורך שלי בלי קשר אליו? לי אין בעיה (על מי אני עובדת? אני מתה על זה) להביא אותו לאורגזמה גם אם אני לא גומרת. גם אם הוא לא נוגע בי. סתם כדי להרגיע אותו. פשוט כי אני אוהבת אותו ומבינה את הצורך הזה בפורקן ואני רוצה שיהיה לו טוב ואני יודעת כמה טוב זה עושה, אבל הוא לא עושה את זה. האם זה כי הוא אוהב פחות סקס או כי הוא לא חושב על אופציה שבה לא מתפשטים ורק אם לא עומד לו או אם הוא לא מצליח לגמור אז הוא יענג אותי. זה חייב להיות הדדי מבחינתו. ולמה בעצם?
פתאום החשק שלי התעורר לו בתהיות. נוסף על כל השאר. הוא אמר בטיפול שהשבוע הוא הבין שאני אישה. שאני לא גבר. בתחילת הקשר שלנו אני התנהגתי כמו גבר סטריאוטיפי והוא כמו אישה סטריאוטופית. הוא רצה להתמסד. אני לא. אני רציתי יותר סקס. הכי סטריאוטיפי אבל בהיפוך תפקידים ובשיחה שהייתה לנו אמרתי לו שיש לי צרכים. שאחרי שהוא גומר הוא מסתובב והולך לישון ומה איתי. והוא הבין עכשיו שזה מרגיש לי חרא. אני רוצה לכתוב שהגיע הזמן כמו שהופתעתי מאוד לשמוע אותו אומר את זה. אבל בעצם זה איבוד של עצמי. זו מחיקה עצמית שעשיתי לעצמי ועכשיו אני אוכלת את מה שבישלתי. שמתי אותו במקום הראשון. הפכתי אותו ליותר חשוב ממני. שקעתי בתחושה הזו של האשמה עצמית בכל מה שקורה סביבי, אם זה קשור ואם לא. קיבלתי את התסכול המיני הזה כמעין גזר דין שעליי לחיות איתו.
והפסיכו שלי אמר לי שזה קשה וזה כואב לומר ולהגיד את זה - אבל הדברים על השולחן - אבל עשיתי פשרה. שהייתי פגועה כל כך מהמיתולוגי ומכל הגברים שהיו לי והלכתי על בחור שאוהב אותי. ואני אוהבת אותו, נכון. אבל עדיין - הוא אמר - התפשרתי. שמתי בצד דבר מרכזי וחשוב בחיים שלי. והלב דאב והתנפץ כשהוא אמר את זה. אני? אני עשיתי פשרה? אני ככה ויתרתי על עצמי? אז מי אני בכלל? צל כזה שמרחף לו בעולם? ורציתי להגיע הבייתה ולשתוק ולהיות לבד (לבד) ולהתחפר במיטה ולהירדם מול ספר. ולרגעים בעבודה הסרתי את המסכה שנמאס לי כבר ממנה. ויש לי חברה בעבודה. מקסימה. אני לא נפתחת בפני הרבה. הביקורתיות שלי כלפי עצמי קשה מספיק ואני לא רוצה להגן על עצמי על משהו שאני כל כך לא מבינה מה אבל איכשהו איתה זה קל והיא אומרת לי שלא אהיה כל כך קשה עם עצמי. קשר כל כך ארוך לא מפרקים בקלות. וזה קונפליקט עמוק, אמיתי וקשה, אמרתי לה שכה אמר הפסיכו. והיא אמרה שהוא צודק. ומילות הנחמה האלה מרגיעות.
