הוא רוצה לדבר עם הפסיכו שלי. לשמוע ולהבין ממנו למה אני לא רוצה. אמרתי לפסיכו והוא אמר שהוא יגיד לו את מה שאני אומרת לו. שזה תהליך שאני עוברת עם עצמי. שמופעל עליי לחץ מסיבי מכל הסביבה להתנהג על פי הנורמות של מה אישה צריכה להיות ולעשות. הוא אמר לי להפסיק לדבר עם כולם. שזו החלטה שאני צריכה לקבל מול עצמי ולא מול הסביבה. ועשינו תרגיל אצלו של דמיון וניתוק מהחברה. בקושי הצלחתי לנתק את עצמי מאחרים ולחשוב על מה אני - אני - רוצה. והיה קשה.
והנה שוב קשה לי. מהרגע שאני קמה אני חושבת על זה. זה לא מניח לי. ואני סופרת את הימים ומקווה שנחזיק מעמד עד החתונה של אחותי. אני צריכה לעבור את זה יחסית בשקט - להיות שם בשבילה, כמו אחות גדולה טובה. הסופי שבוע קשים במיוחד. אני שמחה שמגיע יום ראשון ואני הולכת לעבודה. והנה כבר יום רביעי ועוד סוף שבוע בפתח. איך אעבור את סוף השבוע הזה? בשישי היה סיוט. אחרי השיחה בחמישי והטיפול שלא עשה כלום. והייאוש והעצב. ובשישי הוא בקושי נגע בי ובלילה נוכחתי כמה קשה לי בלי החיבוק שלו בלילה ולשכב ככה לצדו אבל להיות רחוקה ממנו אלפי קילומטרים משם.
וקמתי בשבת ורציתי להיעלם ולא להיות וכלום לא שווה. ויצאתי עם הכלב לסיבוב צהריים והתקשרתי לאימא שלי. הפסיכולוגית שלו הציעה שאדבר איתה. ככה הוא אמר לי בהליכה לילית בשישי. ועשיתי את זה. והיא ישר באה. וזה לא היה קל. לשבת עם אימא ולספר לה על צרות במערכת היחסים ולומר לה שאני כרגע לא רוצה ילדים זה קשה נורא. היא עשתה לי שטיפה, כמו בפעם הקודמת שדיברנו על זה. אז - החלטתי שלא אדבר איתה שוב על זה, אבל עשיתי את זה בשבילו. שייראה שאני עושה צעד.
אז ישבנו בבית קפה אחר הצהריים ונשארתי עם משקפי שמש עד שהיה ממש חושך. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. והסתרתי ככה את הדמעות שזלגו בין לבין. והיא דיברה ודיברה על כמה זה דרך הטבע והמשכיות ומשפחתיות ושלא אהיה לבד ואני פוגעת בעצמי ואאבד אותו וזה מיוחד מה שיש לנו וזה לא קל למצוא דבר כזה (כאילו שאני לא יודעת את זה. כאילו שאני לא אומרת את זה לעצמי עשרות פעמים ביום) ושאהבה זה הכי חשוב ובזוגיות זה הכי חשוב מי שהולכים לישון איתו ומי שקמים איתו ושאני מחפשת צידוקים ותקועה במנטרות ועוד ועוד. והכבידה עליי כל כך (ומאז, כל יום היא מתקשרת). וזה היה מתיש ברמות. ולא אמרתי לה על הסקס. לא מדברת איתה על זה - היא לא תבין.
וחזרתי והוא היה אחר. והייתי גמורה נפשית. הוא שאל אותי בצחוק אם אני כבר רוצה ילדים. ושתקתי. וישבתי לידו על הספה ואחרי כמה זמן הוא משך אותי אליו והתחבקנו ונרדמתי עליו. והחיבוק היה מתוק והערכתי אותו מאוד. ומאז היה מעט שקט בינינו. עד הלילה. שהוא שאל אותי על הפסיכו. ואמרתי לו ועיניו הפכו קודרות ואמר שהוא לא שמח מזה ואחר כך שהוא לא רוצה לדבר על זה. ושוב כתבתי מגילה מתישה.
והנה אני. שוכבת במיטה מרוקנת נפשית ליד גבר שישן חזק. ואני חזקה הרבה יותר ממה שהייתי במשבר הקודם שלנו. זה הרבה בזכות הפסיכו שמחזק אותי. אני רק צריכה לעבור עוד שלושה שבועות. אמן ואמן ואמן שאצליח. ואחר כך? אחר כך יהיה קשה. אולי יבוא מפץ. אולי תבוא שבירה. לא יהיה יותר קל. אבל לפחות את החתונה נעבור עם המשפחה שלו ואיתו,ובלי הבעיות שלנו שיעיבו על האירוע שלה.
