אמרתי לך שאני רוצה למות. שאלת אותי איך. עניתי שלא חשבתי על זה. שפשוט לא להתעורר. אמרת תקחי כדורים. את לא תעשי את זה כי את מפחדת. צדקת. וגם כי אני חושבת על המשפחה הגרעינית שלי. וגם כי לא אכפת לי מספיק בשביל לעשות דבר כזה עכשיו. ועכשיו, כשחשבתי על זה, האמת היא שבא לי מכות. מכות רצח. שיכאיבו לי. שיכאב לי. שאני ארגיש משהו. שהאדישות המאוסה הזו תיעלם. שההלקאה העצמית תהיה שווה להלקאה אמיתית. אני מלקה את עצמי - אומרת לעצמי מי את. מה את רוצה בכלל. לא יודעת כלום מהחיים שלך. חלשה. מכוערת. תראי איך את נראית. לא לוקחת אחריות על כלום. משקרת לעצמך כל הזמן. רוצה לישון ולא לקום. רוצה לחיות בחלום. אני שונאת אותך. מי בכלל זוכר פעם אחרת. שהיית בה עצמאית. שהיית מאושרת. שחשבת שאת סקסית בלי צורך מוחלט באישור חיצוני. לא נהנית מכלום. גם לא משוקולד. מה קרה לך. את רק מעשנת את עצמך למוות. מחכה שיקרה משהו. למה את חושבת שיקרה אם לא תעשי כלום? למי אכפת ממך בכלל? אם לך לא אכפת - לאף אחד אחר לא יהיה. אבל לא אכפת.
וטוב שצעקת עליי. הפסיכו אומר מילים קשות. הוא מכאיב לי מאוד. אומר לי דברים שלא אעז לחזור עליהם בפני אף אחד. הוא קשה איתי אבל גם זה לא חודר. כלום לא חודר אליי. אז צעקת עליי. האם משהו חילחל סוף סוף פנימה?
