שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

יומני מרלין

לא נרדמת בלילה. הגוף כואב. הגוף רוצה שיגאלו אותו מהכאב. שיקשרו אותו חזק ברצועות עור לקיר, למיטה, לתקרה. שישרטו אותו חזק. שינשכו את הבשר. שיירד דם מהנשיכות. שיצבטו חזק את הפטמות. שיחזקו את הקשר של רצועות העור. שיכאב יותר. הגוף צריך מענה לייסוריו. שהרצועות יכאיבו ויכאבו ויקרעו את הבשר וירגיעו את התשוקה הבוערת בתוכו. שימשכו חזק בשיער. שידיים ייגעו בו ויעברו על העור המשתוקק למגע זר, למגע לא מוכר.
הידיים יתנפלו על הגוף. לא יתנו לו מנוח. אווי כמה הגוף רוצה שיחדרו אליו. שייכנסו אליו. להרגיש זין עמוק עמוק וחזק חזק. שיזיינו את הגוף כמו שצריך. שידפקו אותו חזק וישרטו את הגב תוך כדי. העונג והכאב ישתלבו זה בזה.
לפני 13 שנים. יום שני, 13 בינואר 2014 בשעה 12:33

אז ההחלטה נעשתה. ואנחנו נפרדים. וואוו. זה קצת לא נתפש. קצת לא ייאמן. ובעיקר מוזר מאוד. ועכשיו אני הולכת לקראת עתיד חדש לחלוטין. אל הלא נודע. אל הערפל. וזה עצוב. וזה קשה. אבל הייאוש שעטף את כתפיי והפיל אותי לרצפה הוסר. והמשקל הכבד הזה שאפף אותי תקופה כל כך - כל כך - ארוכה נעלם. ואני מקווה שלא אכתוב עוד פוסט רויי שנאה עצמית כמו שכתבתי בלילה יום רביעי. 

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י