עוד פוסט רגשי במיוחד - ידעתי שיהיה קשה. חשבתי וחשבתי ודמיינתי תרחישים וחפרתי לעצמי וכאבתי ובכיתי וכעסתי ועצבתי ועדיין עכשיו אני קצת בהלם. כי אי אפשר באמת להתכונן לזה. ועצוב לי מאוד. ואני מנסה לומר לעצמי שזו ההחלטה הנכונה לעשות ושהוא לא מתאים לי ושהוא לא מספק את הצרכים שלי ושהוא רוצה דברים שאני לא ושכל הכבוד לי אבל המחשבות הרעות קלות יותר ומסלקות את השאר מהדרך. ודאגתי מאוד השבוע מה יהיה איתי. איך אסתדר. וישבתי לידו על הספה וראיתי אותו מחפש במרץ דירה. ויוצא בבוקר לעבוד בלי חיבוק. בלי נשיקה. ואמרתי לעצמי שאני בודדה כבר הרבה זמן פשוט עכשיו זה ממש מורגש וזה פיזי.
והעיניים שלי עייפות ושורפות. אני מרגישה שאני מפצה על תקופת האדישות שהייתי בה מרוב שאני בוכה בקלות. במיוחד שאני מספרת. וגם היום בדרך הבייתה לבד באוטו סוף סוף הרגשתי לעצמי לבכות בקול ולהתפרק. ואני עייפה נפשית והגוף כואב ומותש. ולא בא לי יותר מדי בעצם כלום.
