היום זה ארבעה חודשים מאז שנפרדנו
והזמן עובר. יום יום. ויש רגעים שאני חשה את החופש המשכר והטוב הזה ויש רגעים רבים של עצבות.
כמה דברים טובים יצאו: רזיתי. שלשום אמר לי מישהו שיש לי גוף אתלטי - אלוהים - בחיים לא חשבתי שיגידו את זה על הגוף שלי. תמיד הייתי מלאה במקומות הנכונים ולפרקים מעט יותר. אני מסתכלת על תמונה שצילמתי ולא מאמינה שזה הגוף שלי. לי הגוף נראה אותו הדבר אבל לפעמים יש הבלחות של גאווה באיך שאני נראית ויש מחמאות מרגשות. תמונה אני נראית כוסית. אני? אני כוסית? וואוו.
אני הולכת לישון מתי שבא לי וקמה מתי שיוצא. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. בהכל. אני נכנסת לדירה. והיא רק שלי. וזה עדיין מוזר לפעמים.
ותודה לאל יש לי סקס. כל פעם שיש לי סקס אני מקבלת מחמאות על איך שאני נראית. ואני יודעת שזה היה חסר לי כמו אוויר לנשימה. הייתי רוצה עוד ויותר טוב ואולי גם לשם אגיע. הגברים קצת עושים לי בלגן ואני לומדת לאט לאט להסתדר איתם. זה ממש לא קל. אבל לפחות אני חשה לפרקים מחוזרת ונחשקת וסקסית.
התקרבתי לאבא שלי. וזה ממש טוב.
השתנתי. בהרבה תחומים. אני אחרת. אני חיה אחרת. ולרוב זה טוב.
ואני חושבת ונזכרת בו כל יום. תוהה איך הוא. מה הוא עושה. מה הוא לובש. מה הוא חושב. מה שלום הכלב היקר לי כל כך. האם הוא אוכל טוב ומקבל מספיק ליטופים וחום ואהבה.
ובכיתי היום בעבודה. ואני בוכה פחות אבל זה עדיין קורה.
האם הוא חושב עליי? זאת לא אדע. הוא נמצא כבר במערכת יחסים ובלבי אני מקווה שהיא תהיה זו שהוא יתחתן איתה ויקים איתה משפחה וככה זה יכאב פחות. ככה ארגיש שהוא לא מצא אחרת שתחליף אותי אלא מישהי שתיתן לו את מה שאני לא יכולתי. את מה שאני לא רציתי לתת לו.
וקשה לי. ואני לא משתפת הרבה. ולא היה לי טיפול כבר כמעט שבועיים וזה קשה לי. אני מתחפרת קצת בתוך עצמי כי אני לא יודעת לעתים מה אני מרגישה ואני מעדיפה להתמודד לבד. אבל זה קשה לפעמים.
ואני מרגישה שאולי אין לי מקום בעולם החברתי שאני חיה בו. חברה ממש טובה שלי בהריון שני ואוטוטו אאבד אותה קצת יותר ממה שאיבדתי וככה יקרה וכבר קרה עם החברות שלי. האם אשאר לבד בעולם? כולם יילכו לכיוון החברתי הזה ואני אתרחק עוד ועוד מהחברה שבה אני חיה? והפחד הזה השתלט פתאום עליי. האדם הוא יצור חברתי - האם אני מוציאה את עצמי מהחברה?
אולי. אין דרך לדעת. יכול מאוד להיות שכן.
אבל הדרך שבה בחרתי ללכת רק היא הדרך שבה יכולתי ללכת. לא יכולתי להילחם בעצמי. ניסיתי וניסיתי אבל זה לא אני. קיבלתי את זה - זו הדרך שלי. בן אדם חייב להקשיב לעצמו וללב שלו אפילו שזה קשה בטירוף לפעמים ויוצא נגד כל המוסכמות החברתיות שיש.
בן אדם צריך להיות מי שהוא. בלי פשרות. אין דרך אחרת לחיות. וחיים רק פעם אחת.
