הפסיכו אמר לי שאני אישה גברית. שאני הכי נשית שיש, שאני לא בוצ׳ה ושאני עדינה בנשיות שלי אבל אני אישה שהיא גם גברית. דיברנו על הרצון שלי להיות גבר. מהילדות רציתי. אני כל כך לא גברית וזה תמיד תיסכל אותי. החולשה, העדינות, חוסר אונים במקרים מסוימיםי. כשהייתי ילדה הייתה לי האשליה שמתישהו זה יהיה אפשרי. מתישהו אהפוך כבמטה קסמים לגבר. אהיה חזקה וגבוהה ואזיין על ימין ועל שמאל ואסתובב בעולם כמו תרנגול כי אני מהחלק הפטריאכלי בעולם הזה.כשהתבגרתי הגיעה ההתפכחות והבנתי שזה לא יקרה. אין מצב שאהפוך לגבר. אני אישה ואני צריכה לקבל את זה. אז השלמתי עם זה. אבל זה קיים בי כל הזמן. וכיף לי להיות בחברת גברים. והשיחות שלהם מעניינות לפעמים הרבה יותר מהשיחות עם הנשים. וטוב לי להשהות בסביבתם ולספוג גבריות. למלא את הרצון הזה בלב. הרצון לחיים פשוטים יותר, חופשיים יותר מהביקורת החברתית, שלעתים קשה לי עד מאוד להתמודד איתה. לא להתאים לפאז׳ל. ועם כמה שאני רגישה ונשית בדרמות ובמחשבות ובהתנהגות, סיגלתי גם תכונות ״גבריות״ - אם אפשר לקרוא להן ככה. זה הכי סטירואטיפי שיש אבל נולדתי, גדלתי ואני חיה בחברה שעמוסה בסטריאוטיפים.
אמרתי לפסיכו שיש לי משימה. די דפוקה שאני מנסה להשיג. מין אתגר שיש לי בראש המיני שלי. להכפיל את מספר הגברים ששכבתי איתם. הוא שאל למה? למה זה כל כך חשוב לך? ועניתי לו - להשיג. אולי גם לדעת שאני יכולה לעשות את זה. אולי כי אני מרגישה הכי בטוחה בעצמי בענייני הסקס ואני נמשכת לתחושה הזו. לתחושת הביטחון העצמי. אני עובדת עליה. שנים. כמו כל אחד. והיא צומחת לאט לאט בכל תחום אחר בחיי אבל שם היא קיימת לגמרי :)
הדחף הזה (והדי מביך להודות בו, האמת - אבל אני פותחת פה הכל אז כנות עד הסוף) להשיג עוד סטוצ׳ים מתנגש עם הרצון שלי להימנע מעוד מערכת יחסים. וגם כי יש לי מישהו בראש. הוא לא כאן עכשיו. יחזור עוד חצי שנה ככה והוא בראש שלי. זה פחד אלוהים. זה כיף בטירוף להרגיש ככה. לא יודעת מה יהיה כשיחזור, איך יהיה, מה ישתנה - זה המון המון זמן. וזה מרגיש מוקדם כל כך. תיכננתי לקחת חופש למינימום שנה וליותר בכיוון שלוש שנים והנה הוא צץ פתאום מעברי וטורף את כל הקלפים. אחחח החיים דינמיים ונפלאים. אי אפשר לדעת כלום. זה לא שאני רוצה איתו קשר עכשיו. זה לא מתאים לי. זה מוקדם מדי. ואפילו שלפעמים זה קשה ומבאס אני שמחה שהוא שם. אם הוא היה פה - וואוו. אי אפשר לדעת מה היה קורה.
היה לי השבוע משבר לא קל. היו ימים שכלום לא הלך לי בהם. יש ירידות ויש עליות. העליות מעולות ומספקות ומאושרות; הירידות עמוקות, מטביעות, מתישות. נדנדה של רגשות. ככה אני. ואתמול עשיתי משהו שלא עשיתי אף פעם ואני מאושרת - סיפרתי בפעם הראשונה בחיי בדיחה 😉 בלי לשים מחסום על הלשון כמו שתמיד יש לי. פשוט דיברתי! בלי לחשוב! וצחקו. וואו - אושר טהור.
והפסיכו אמר לי ככל שתרשי לעצמך להיות יותר את יאהבו אותך עוד, ירצו עוד בקרבתך. תראי איך את חווה את החיים. תראי איך היית אחרת מהקבוצה וכמה זה מיוחד ויוצא דופן. אמרתי לו באמת? בטח יהיו כאלה שלא יאהבו את זה שהתחלתי לדבר קצת הרבה יחסית אליי - מרלין השתקנית. להיות אני בלי להתבייש. הוא ענה לי את לא רואה שכבר מחפשים את קרבתך? וואלה. צודק.
לאט לאט האני שבפנים והאני שבחוץ מתקדמות אחת לעבר השנייה.
