אני אדם מגיב.
בריקוד מגיב למי שרוקדת מולי.
בדיבור טיפה מחכה מבטאים ומניירות...
אז ככה .
היא מוציאה ממני דווקא את ההפוך...המימיקה מתבטלת ומתהפכת.
השקט שלה מעצבן אותי. היא עומדת על הקיר בכניסה. ערומה. מופשלת מכנסיים עם תחתון עד קו החריץ.
התחת שלה מאדים, כך לפחות אני מניח כי חושך. בעצם אני יודע כי הוא מתחמם תחת ידיי המפליקות נאמנה.
מדי פעם אני יורד לסיבוב ירך אחורית, שוקיים והיא נובחת קלות.
ככה היא מטריפה אותי. עם השקט שלה.
אני מכיר אותה. אם אוציא את השוט את ה-destroyer היא לא תעמוד בזה. עור חרסינה שכמוהו יסחוב סימנים לעשרה ימים לפחות.
אני מחפש משהו שעוד לא היה. מחפש משהו שאוכל להשקיע בו כח-כאב ושיהיה שקט כמוהה (שכן מתחשב עם קירות מנייר שכמותי).
אני מסתובב חסר מנוחה בבית: "שלא תעיזי להסתובב, אל תסתבכי איתי. ציצים אל הקיר!"
נכנס למטבח ומביט בכיור תוך כדי שתיית משקה קר. לי מותר.
לפתע משהו מנצצנף על משטח השיש שאני יודע שהוא ירקרק.
אני חוזר אליה ואל הקיר. ומתחיל לשפשף אותה. ללטש אותה. לנקות אותה ממעט הכבוד העצמי שעוד נותר בה.
הסקוצ' כואב לה. הוא ממרר לה את החיים. היא מייבבת ובוכה.
אני מאושר. הרבה קולות עושים את השולט הזה למאושר.
