After hours activities

מקשיב לאלבום השני של כל החתיכים אצלי. ילדה מוכשרת איה. השורה בכותרת משם.

אבל זה כן מעלה כמה מחשבות לגבי המיניות שלנו. כמה היא מוגדרת על ידי המעשים שלנו? האם הראש קובע יותר מהזין?

האם אתם שמאוננים הרבה אבל כבר לא יוצאית/ות לציד, עדיין גבר גבר או אישה אישה?

יש לי שיר שכתבתי מזמן שנקרא סקס מוחי, שעוסק בעובדה שאנחנו עושים המון פעילות בתוך הראש. לפעמים כבר לא נוח להוציא החוצה. בייחוד לבדמסים.

ולמה? כי אם למצוא התאמה ונילית זה קשה...תוסיפו לזה פילטר בדסמי כזה או אחר. והנה הקוטביות נהיית שה יותר להתאמה. זה כמו להוסיף Z לציר הגבר Y והאישה X. וואו מעייף. וזו סיוק העייפות שהרבה הבלוגים והפרופילים כאן מביעים. הסלקציה קשה, הניסיונות מאכזבים ואני בטוח שהאנשים האמיתיים כאן הם סופר רגישים וברור שהרבה יותר מהסביבה המיידית, סובלים הרבה יותר מכולם

סטופ.

ידוע מדעית שטפשים נהנים יותר במהלך האקט המיני אבל איזה מין זה? המין שאנחנו רוצים פעם ב...אבל לא קבוע. להתענק על עור של מישהי שעות לפני החדירה. להקשיב לנשימות של מישהי שצמודה ערומה לקיר בגלל עונש. האם זו המיניות הטובה יותר?

אני בטוח שהיו כאן אינספור דיונים על הקשר בין בדסמ וסשנים לסקס. האם כל סשן חייב להיות קשר במשהו מיני? האם סשן חייב להסתיים בזיו או גמירה של מי מהם השולט או הנשלטת או ההפך.

כמה מחברי הטובים בקהילה מפרידים לגמרי. מאמינים שאסור לערבב מין ושליטה. שפריצה הגבולות מסוכנת לאנשים מסויימים. מהו ניצול חולשה של נשלטת או מאסטר. הרי אנחנו השולטים יכולים בקלות להשלט מלמטה ע"י מין. כל אדם למעשה. רק לנו המקום הזה מוזר ואחר. ועכשיו מי מכם שולטים ושולטות מוכנים בגלל העובדה שאנחנו מכורים לכוס או זין להחליף את הכותרת למתחלפים? 😄 אני לא רואה ידיים באוויר.

אז נחזור לאיה ולחתיכים: איך לא המציאו פצצה נגד לב שבור. לא המציאו פצצה...

חג אורים שמח.

יש לנו פנטזיות למכביר.

גם שנכנסנו לגן הבדסמ באנו עם ציפיות מוקדמות. 

ראינו בסרטים. עיניים סגורות. ארוטיקה קלה באמצע הלילה ועוד.

המון מטפחות משי. נשים חטובות, שדיים גדולים יושבים על כלוב צלעות משורג. פינים גדולים על זרים כהים ומסתוריים. קוביות ויסקי ובטן מתכווצות להן.

המון נרות ראינו. נרות על פומטים גובהים בטירות. עם אור צהבהב ומויסקה קלאסית. והכל שקט. מקסימום אנקות קלות.

עיניים מלאות תשוקה מכוסות בעוד מטפחות משי. ידיים בחבלי לבד אדומים. הצלפחות פומפוזיות. והמון נרות. 

סליז וסקס וסקס וסליז. דיוויד לינצ' חי וקיים.

והנה הגענו עד הלום. למעוזי הקהילה ולמסיבות הפרטיות.

אנחנו שמנים יותר, נמוכים יותר ושעירים יותר. הבנות פלאס פלאס סייז. פעם הגילים מוזר. בנות צעירות מול פשוט מבוגרות.

שדיים נפולים מול ניצנים. איברים מדולדלים ממוצעים ותו לא.

חבלי פלסטיק נקשרים בחופזה. המון צעקות.

המוסיקה רועשת. חדגונית וחוזרת על עצמה. הרמת האלכוהול לביצוע. יקרה מדי.

הפרופילים חיים בחלום. בדיוק כזה וזהו. כאילו שדווקא כאן בשמורה אפשר לחדד ציפיות למקסימום. הרי אנו מתי מעט ולא עדר ענק.

במקום בו אנו צריכים להגדיל את טווח הטעמים מדל שומן ועד שמן התקף לב, אנחנו מצמצמים טעמים למנה אחת. מוזר.

אין מטפחות משי, אין חבלי לבד. יש חבלים מרח' סאלאמה.

אין נרות. מקסימום נרות חימום או נרות שבת בסשן. הכל שחור. ומלוכלך. ההשקעה היא קטנה באווירה. המזרון במבוך מטונף.

ואנחנו חוזרים ובאים. לכלוב. לדאנג'ן. לבית. עם אותן ציפיות לסרטים המוקרנים במסך האחרוי בראשנו.

מתי נתפקח כולנו? באנו להנות. באנו לנסות ולהתנסות.

אני והזכרון המעולה שלי.

שלוש פעמים החלפת שם בכלוב. שלוש פעמים פנית אליי. ואני מריח צרות מרחוק.

המילים שלך והסגנון חוצים ניקים וגבולות.

אבל גרמת לי לחשוב. 

מה אם אתחיל מחדש. מה אם אבחר מילים אחרות. האם אהיה אותו אדם? האם הסגנון שלי ישתנה. האם סוג השליטה. יותר או פחות קשוח? יאהבו יותר או פחות?

האם זה מה שמנסים/ות לעשות כאן בכלוב שמחליפים ניק.

התחלה חדשה.

כמו שנכנסנו כולנו פעם ראשונה לכאן, לכלוב.

ניסינו להתחיל מחדש. יותר כנים עם עצמנו. יותר מקשיבים לרצונות הכמוסים שלנו ושל אחרות/ים. מתבוננים ישירות בסודות ומאירים אותם במינוי זהב קורן.

אז איך זה שיש כאן  ובכלל כל כך הרבה חוסר מימוש. 

איך הבאנו את המחלות מהחוץ אל הפנים. איך ממקום של התנסות, אומץ וגירוי מיני/מוחי יש תחושה של ברירת יתר, פחדנות משני צידי המתרס והתגרות בלבד.

כן. אופי זה תירוץ של מכוערים ומי שמוצא לא כותב פוסטים כאלו אבל בין השורות אני קורה בפרופילים על אכזבות, מאנשים, מפעולות לא נחמדות ועוד....

הרי ברור ש"הקהילה" לא נקייה מחוליי החברה,

אבל אפשר להשתדל יותר.

בדקתי. אני בלש. חושולינג בלש.

חמש דקות אחרי השיחה הנונשלנטית בה היא הבהירה לי שהיא לא יודעת לאן זה מתפתח היא חזרה לכלוב.

ולמעשה גם אני.

וזה מדהים אותי לחשוב, כמה פעמים הגלגל מסתובב עבורי ויסתובב עבורי. ושאלת השאלות מתי הוא יעצור.

כל סיבוב מחזק או מחליש אותי?

כל סיבוב הופל אותי ליותר רגיש או יותר קהה רגשית?

וזה האמת הכל מהכל. האדם המורכב תמיד חש בליל מחשבות ובליל רגשות.

זה אף פעם לא צבע אחד.

האדם המורכב תמיד חש אשמה ואחריות, למרות שאין לו קשר לתוצאה באופן ישיר או עקיף (בייחוד אם הוא פולני :)

עכשיו אני שווה נפש. מחכה לחווייה הבאה.

אתן מוזמנות.

כל העולם במה? כל העולם בית ספר (נו טוב וגם במה)

מדהים אותי כמה אני לומד על עצמי באינטאקציה עם אחרות.

כל הקונפליקטים עולים למעלה כמו גרה ידועה ומוכרת. כל הפחדים מקבלים אור חדש ויוצאים.

הגלגל העתיק מתחיל לחרוק ומתחיל את סיבובו מחדש בתלם הותיק והנושן.

מעגל החיים והמוות של הזוגיות שאני חותר אליה מגיל צעיר.

לצערי.

אבל יש משהו ששנים של טיפול פסיכולוגי לימדו אותי והעשירו אותי, זה שאולי אנחנו לא יכולים להשתנות לגמרי ואולי אי אפשר "לגהץ" את כל הקמטים באישיות, אבל כן אפשר לשתול כמה התראות, כמה שלטי אזהרה, שיחדדו תחושות ויאלצו אותנו לשבור ימינה או שמאלה, כשאנחנו שוב מזהים את הגלגל העתיק, שרק מחפש את התלם הותיק והמוכר שלו.

אז כמובן שאני שם איתה, אבל הראש רץ וכשהראש רץ הריכוז נהרס וכשהריכוז נהרס, הזין נחלש וכשהזין נחלש הראש רץ....והבנתם את העניין.

אני מאמין גדול בשינוי והכי ירא ממנו, אני הראשון שיאמץ אותוף אבל בלב רועד.

כמה דואליות יכולה להתקיים בבן אחד. אולי דואלית כמוהה יכולה להבין אותי באמת. כלבה אמיתי מסורה וחמה לצד אישה אסרטיבית עובדת ומסרסרת כל היום בעלי מקצוע מסוגים שונים. 

ומה עושים כל היום עם המחשבות? שמים בתיק קטן ורותמים על הגב.

ולמה על הגב? 

בשביל שנצטרך ממש להתאמץ בשביל לבקר אותן וכדי להרגיש רדופים כמו שאנחנו אוהבים.

היופי זה שבסוף אני עדיין שולט.

והעיקר: לא לפחד כלל! 

לא שוכחים פעם ראשונה.

לפחות לא של הדברים החשובים.

החומוס הטוב הראשון באמת. הסטייק המעולה הראשון.

הסקס הטוב הראשון ובטח את הלא טוב (שהוא באמת היה הראשון).

הפעם הראשונה שהיית מאוהב באמת - גמור מאהבה. שהרגליים חלשות.

הפעם הראשונה שבדקתי על עצמי שוט מאוד כואב. הכאב שמסמא את העיניים.

הפעם הראשונה ששחררתי ונתתי שיתעללו בי טיפה, בלי שאוטומטית קפצתי והעפתי והרבצתי חזרה.

העונג שהציף אולי שגרמתי עונג לאחרת עם ספנקינג ואצבעות.

ואז נזכרתי בפעם הראשונה שהיה לי אקשן בדאנג'ן. זה לא היה כזה ממזמן. היא - יפיפייה אמיתית, עסיסית כמו שאני אוהב אם חזה F. עד היום היא שמורה אצלי כ שם פרטי XXX ושם משפחה אפ.

היה ערב חלש ולא מצאתי את מקומי. יצאתי לבד ועדיין לא הכרתי את החברים הטובים והמדהימים שיש לי היום בקהילה. ועמדתי לצאת מבואס מהמועדון.

היא עמדה ודיברה עם מי שהיה הדורמן דאז. דיברתי איתה ופתאום נפתחה לי תובנה. אני - שלא יודע לקלוט רמזים פתאום הבנתי שיש מצב....

חזרנו לרחבה ורקדנו צמוד. הידיים שלי עבדו ולשו ומיצו כל מה שיכלו למצות מהגוף המדהים שהיה אצלי בידיים. לחצתי חזה, נישקתי צוואר. ממש שם ברחבה.

ואז נכנסתי איתה למבוך.

אין ספק שהיא יותר ותיקה ממני בקהילה, מכירה את כולם ועם הרבה יותר ניסיון בסשנים. יררקרק ופעור שכמוני.

אבל...

הנה הדברים זורמים. אני משחרר. אני מתחיל ליזום. להבין מה קורה. להמציא לאלתר וזה מצליח. הפקודות נענות. המכות מהנות לשנינו. הציוויים מובנים ומתופקדים לעילה ולעילה. תענוג. היא מתפתלת היא מתענגת, עד הגבולות שלה שהקפדתי מאוד לשמור (כמו תמיד ולתמיד).

יצאתי משם באוויר. מאושר. הבנתי את היופי האמיתי בשליטה. היא נתנה לי את השליטה ואני לקחתי אותה. היא נתנה אותה בידי ואני עשיתי בה כרצוני. הייתי מאושר. על גג העולם. זה לא הסקס. זו השליטה, טמבל, זו השליטה!

ואחרי ככה וככה התכתבויות היא כתבה לי את זה:

"חזרתי הביתה עם חיוך ענקי
גם לי כזכור זאת הייתה פעם ראשונה (במועדון ובפומבי)

היה לי באמת טוב מאוד
היה בדיוק

אני כל הזמן מתלוננת ששואלים אותי מה אני אוהבת ומה אני רוצה, ואני לא אוהבת להגיד
כי אז אני תמיד מרגישה שזה רק בגלל שאני אמרתי

ואז פתאום אתה הגעת, והיית כלכך בדיוק
מה שאני רוצה, ואיך שאני אוהבת
שזה היה כלכך כייף, בלי שהצטרכתי להגיד..."

תענוג. כן ירבו.

אני שונא להיות מאוהב.

אני חשוף. אני על המדף. אני יושב ומחכה במקום לתקוף ולהיות מעשי.

אני בסערת רגשות. לעזאזל אני מרגיש!

תודה לאל אני מרגיש!

כל הקלישאות הופכות נכונות. התמונות מדברות אליך. הרדיו והמרקעים משדרים עבורך.

זה היה מהר ועמוק כמו כל דבבר בחיים שלי. שחור ולבן מתערבבים ומתהפכים.

אני שונא להיות מאוהב.

אני מרגיש חוסר. חוסר ממשי. לא תיאורטי.

כמו מישהו רעב שדפק שני ביסים בפיתה ולקחו לו אותה.

כמו מישהו שתחמם שתי דקות בשמש והחזירו אותו למקפיא.

וכולם מסביב כל כך נחמדי ונחמדות ומנסים לנחם.

אהבה זה כואב....אמרתי כבר קלישאות!

וכולם שמחים שעברתי חוויה. אני הקשוח, אני הבררן אני?

פאק אוף! אני רוצה אותה. אני מאמין. אני כר לא מחכה למכה. אני רוצה להלחם ולנצח.

לייצור את הסיפור הרומנטי של השנה, של העשור, של המאה! שיספרו אותו במסיבות של הקהילה:

על ההוא שראה את ההיא והם התראו על ספספלים שלושה לילות ואהבו ונפתחו והתחברו ונפרדו כי היא חזרה לארץ מוצאה.

כל החיים השתדלתי להיות בנאדם. 

אני רוצה סוף טוב! לאלא אני רוצה סוף מעולה!

טוב שיש מקום לפרוק. בו.

תודה שקראתם. סליחה שסבלתם.

חוזר למוד ציני בקרוב.

צחוק הגורל. מקרה מצער.

ניסיון של אלוהים. מבחן גדול.

אני בטוח שיש לסיטואציה המזויינת הזו עוד מלא תיאורים וכינויים.

ראיתי אותה במסיבה שלנו. אני והזכרון הצילומי שלי מייד זיהינו שהיא פרצוף חדש ויפה. עוד לא ראיתי אותה.

תלתלים שחורים, חמוקיים לתפארה גוף של צ'לו מטורף וחיוך מפעים.

אני פונה בנימוס לא אופיני. היא מגיבה באנגלית. אני מיד מתעשת. היא בהלם מהנימוס...

אחרי זה היא מספרת לי על כל הדרכים המוזרות והגסות שהתחילו איתה בישראל ובמסיבות.

אנחנו יוצאים כבר יומיים, בגלל שהיא כאן לביקור משפחתי מחו"ל השעות הורגות אותי אחת עשרה וחצי ועד כמעט בוקר.

הרבה זמן לא נהיניתי ככה.

היא אוהבת אותי ואני אותה. הרבה זמן לא אהבו אותי ככה. נגעו בי ככה. התיחסו אלי ככה.

בכבוד במין הערצה בהקשבה בעניין.

והיום היא חוזרת הביתה ואני עדיין לא שבור.

אני מניח שזה יבוא.

היא פתחה אצלי דלתות ברזל ענקיות שהיו עול על סוגר ליבי. היא פתחה עם חיוך וצחוק את השמיים ולמטר של אושר.

ועכשיו היא חוזרת חזרה.

אז מה זה לדעתכם: מבחן, ניסיון של אלוהים, צחוק הגורל...?

רק עכשיו שאני כותב את זה אני ממש דומע.

"אם יש משהו שאני הכי נמשכת אליו אצלך זו הסבלנות שלך. 

גם כשאתה כועס עלי, הכל מלווה בהסברים ודוגמאות ואם יהיה צריך אז אני מאמינה שיבואו גם איורים, עד שעקשנית כמוני תפנים שבאמת אין ממה לפחד איתך ושניתן לסמוך עליך כי אתה שפוי, רגיש ואנושי.

ידעתי את זה גם בזמן שהצמדת אותי לקיר והפכת אותי עם הפנים אליו. ידעתי את זה גם בזמן שהורדת לי את החולצה, את הגופיה ואת החזיה. זה הרגיש לי כל כך בבית להיות ערומה לידך עד שלא יכלתי להתאפק והעפתי את המכנסיים בעצמי. חירמנת אותי מהרגע הראשון שהתיישבתי מאחוריך ואתה לא נשארת חייב. אתה מתחשב בי וזה כל כך סקסי.. לראות איך אתה נוגע בי פחות חזק ויותר רך. אני לא סיפרתי לך אבל מכות בין הרגליים זה אחד הדברים שהכי עושים לי את זה ואתה הרגשת לבד... לא חזק מדי ולא חלש מדי. בדיוק במידה.

הספנקינג שלך היה טוב. טוב מאוד. וגם הסרגל. פעם ראשונה שסורגלתי (: תודה.
הכל היה בול במקום, כאב עדין שמצליח לחרמן בצורה גסה. אני רוצה שתיגע בי עוד.. בבקשה.
מצאה חן בעיניי ההיכרות של הזין שלך עם הלחי שלי. ככה אני אוהבת לקבל אותו.. לאט.

נכון הקטע הזה שאתה נוגע לי בחזה ומתייחס אליו? זה מטריף אותי. הליקוקים שלך, היניקות שלך, הצורה בה אתה אוחז בו ותובע בעלות. בכלל, בכל פעם שאתה מניח עלי אצבע, למעט הפעמים בהן ממש כואב לי, אתה מצליח לגרום לי לשכוח לחשוב.. אפילו אם זה רק בהפסקות.

אהבתי את הקיר שלך, מאוד. אהבתי את זה שהוא היה שותף לזה שהצמדת אותי אליו בהתחלה, לזה שהענשת אותי והעמדת אותי בפינה, צמודה אליו ככל שאפשר וחשבתי, באמת שחשבתי ואתה צודק.
גם את הרצפה שלך אני מאוד אוהבת, עוד מהפעם הקודמת. היא מאפשרת לי להיות למטה, יחסית אליך וזה עושה לי טוב. תודה שהתעניינת במה שיש לי בין הרגליים, זה החמיא לי מאוד ואהבתי להציג בפניך.

נהניתי."

כם כשהייתי בתוכך הרגשתי כמו איבר מושתל.

הנשיקות היו מעולות, מעדינות ומרפרפות ולפיות פעורים וסימני שיניים.

התנועות היו נהדרות, גמישות וזורמות. הרמוניות.

ואני התאפקתי לא ידעתי איך וכיצד להכניס את הסדיזם שלי למשוואה. האיש הנחמד השתלט עליי ואמר לבנאדם השני זוז!!!!!

ועכשיו נעבור לעיניים שלרגע לא הצטעפו. לרגע לא נעצמו.

הראש שלא הסתובב לצד שהיא על גבה וכשהייתה על ברכיה לרגע לא נמרח על הכרית. לרגע לא פקקה את חוליות הצוואר.

לצערי לא הייתי מרוכז בכפות רגליה, אם היו מתוחות או רפויות, ההימור שלי על מתוחות.

וכך הריטואל הכיה אמור לחזור....

ועכשיו בראיה לאחור אני מבין.

היא הייתה בשליטה מוחלטת. על גופה. על מחשובתיה. על ההנאה שלה. ה

אני מבין שכשהסדיסט בתוכי ריחם. היא הקשתה והתאכזרה אלי ולעצמה.

לפעמים החיים מלמדים אותנו שיעורים.

ואתן....תזכרו שאני קולט, לומד, רושם צופה.....