אני והזכרון המעולה שלי.
שלוש פעמים החלפת שם בכלוב. שלוש פעמים פנית אליי. ואני מריח צרות מרחוק.
המילים שלך והסגנון חוצים ניקים וגבולות.
אבל גרמת לי לחשוב.
מה אם אתחיל מחדש. מה אם אבחר מילים אחרות. האם אהיה אותו אדם? האם הסגנון שלי ישתנה. האם סוג השליטה. יותר או פחות קשוח? יאהבו יותר או פחות?
האם זה מה שמנסים/ות לעשות כאן בכלוב שמחליפים ניק.
התחלה חדשה.
כמו שנכנסנו כולנו פעם ראשונה לכאן, לכלוב.
ניסינו להתחיל מחדש. יותר כנים עם עצמנו. יותר מקשיבים לרצונות הכמוסים שלנו ושל אחרות/ים. מתבוננים ישירות בסודות ומאירים אותם במינוי זהב קורן.
אז איך זה שיש כאן ובכלל כל כך הרבה חוסר מימוש.
איך הבאנו את המחלות מהחוץ אל הפנים. איך ממקום של התנסות, אומץ וגירוי מיני/מוחי יש תחושה של ברירת יתר, פחדנות משני צידי המתרס והתגרות בלבד.
כן. אופי זה תירוץ של מכוערים ומי שמוצא לא כותב פוסטים כאלו אבל בין השורות אני קורה בפרופילים על אכזבות, מאנשים, מפעולות לא נחמדות ועוד....
הרי ברור ש"הקהילה" לא נקייה מחוליי החברה,
אבל אפשר להשתדל יותר.