יש לנו פנטזיות למכביר.
גם שנכנסנו לגן הבדסמ באנו עם ציפיות מוקדמות.
ראינו בסרטים. עיניים סגורות. ארוטיקה קלה באמצע הלילה ועוד.
המון מטפחות משי. נשים חטובות, שדיים גדולים יושבים על כלוב צלעות משורג. פינים גדולים על זרים כהים ומסתוריים. קוביות ויסקי ובטן מתכווצות להן.
המון נרות ראינו. נרות על פומטים גובהים בטירות. עם אור צהבהב ומויסקה קלאסית. והכל שקט. מקסימום אנקות קלות.
עיניים מלאות תשוקה מכוסות בעוד מטפחות משי. ידיים בחבלי לבד אדומים. הצלפחות פומפוזיות. והמון נרות.
סליז וסקס וסקס וסליז. דיוויד לינצ' חי וקיים.
והנה הגענו עד הלום. למעוזי הקהילה ולמסיבות הפרטיות.
אנחנו שמנים יותר, נמוכים יותר ושעירים יותר. הבנות פלאס פלאס סייז. פעם הגילים מוזר. בנות צעירות מול פשוט מבוגרות.
שדיים נפולים מול ניצנים. איברים מדולדלים ממוצעים ותו לא.
חבלי פלסטיק נקשרים בחופזה. המון צעקות.
המוסיקה רועשת. חדגונית וחוזרת על עצמה. הרמת האלכוהול לביצוע. יקרה מדי.
הפרופילים חיים בחלום. בדיוק כזה וזהו. כאילו שדווקא כאן בשמורה אפשר לחדד ציפיות למקסימום. הרי אנו מתי מעט ולא עדר ענק.
במקום בו אנו צריכים להגדיל את טווח הטעמים מדל שומן ועד שמן התקף לב, אנחנו מצמצמים טעמים למנה אחת. מוזר.
אין מטפחות משי, אין חבלי לבד. יש חבלים מרח' סאלאמה.
אין נרות. מקסימום נרות חימום או נרות שבת בסשן. הכל שחור. ומלוכלך. ההשקעה היא קטנה באווירה. המזרון במבוך מטונף.
ואנחנו חוזרים ובאים. לכלוב. לדאנג'ן. לבית. עם אותן ציפיות לסרטים המוקרנים במסך האחרוי בראשנו.
מתי נתפקח כולנו? באנו להנות. באנו לנסות ולהתנסות.
