אני שונא להיות מאוהב.
אני חשוף. אני על המדף. אני יושב ומחכה במקום לתקוף ולהיות מעשי.
אני בסערת רגשות. לעזאזל אני מרגיש!
תודה לאל אני מרגיש!
כל הקלישאות הופכות נכונות. התמונות מדברות אליך. הרדיו והמרקעים משדרים עבורך.
זה היה מהר ועמוק כמו כל דבבר בחיים שלי. שחור ולבן מתערבבים ומתהפכים.
אני שונא להיות מאוהב.
אני מרגיש חוסר. חוסר ממשי. לא תיאורטי.
כמו מישהו רעב שדפק שני ביסים בפיתה ולקחו לו אותה.
כמו מישהו שתחמם שתי דקות בשמש והחזירו אותו למקפיא.
וכולם מסביב כל כך נחמדי ונחמדות ומנסים לנחם.
אהבה זה כואב....אמרתי כבר קלישאות!
וכולם שמחים שעברתי חוויה. אני הקשוח, אני הבררן אני?
פאק אוף! אני רוצה אותה. אני מאמין. אני כר לא מחכה למכה. אני רוצה להלחם ולנצח.
לייצור את הסיפור הרומנטי של השנה, של העשור, של המאה! שיספרו אותו במסיבות של הקהילה:
על ההוא שראה את ההיא והם התראו על ספספלים שלושה לילות ואהבו ונפתחו והתחברו ונפרדו כי היא חזרה לארץ מוצאה.
כל החיים השתדלתי להיות בנאדם.
אני רוצה סוף טוב! לאלא אני רוצה סוף מעולה!
טוב שיש מקום לפרוק. בו.
תודה שקראתם. סליחה שסבלתם.
חוזר למוד ציני בקרוב.