אני מנסה להרדם, כל כך מנסה, כל כך עייפה מהשבוע הזה, ומהכל.
באמת שאני מנסה, הראש שלי פתוח למחצה על הכרית אך העיניים מושכות מעלה, איני מצליחה, המחשבות מנסרות את ראשי, הגעגועים והייסורים.
לא הבחנתי, לא הבחנתי במשך השנים באדם הסגור שאני, המאופק, משותק. חיה את רצונותיהם של אחרים, לא מתלוננת, לא מספרת על היום הארור שהיה לי ועל המורכבות. לא הבחנתי במשך הזמן שאפילו עם משפחתי, אני לא יוזמת לשתף את מה שקורה בחיי. כעת נראים מופרכים הדברים, בתוכי עדיין יש להתנהגות הזו איזשהו ביסוס, רציונל. מי שרוצה לדעת אותי ועליי, מוכרח לשאול, להתעקש לדעת. שאאמין לו.
יותר מכל, אני צריכה אדם שישחרר אותי מהכל. שינתק אותי מן העולם הזה, נברח ליקום אחר, שונה מכל מציאות שהתרגלנו אליה, שינתק אותי מן המודעות. שיגרום לי לעשות דברים משחררים, שאפתח קצת, לא ארגיש כלואה בתוך הנפש שלי, שלא ארגיש כלואה בתוך הפאה הארורה הזו, שאני שונאת כל כך.
אני פשוט מרגישה שהכל אינו אמיתי, אני חייבת לדעת מהי מהות החופש וכיצד חווים אותו, כיצד לומדים לחוות אותו, אני מרגישה כל כך כבולה ששום אדם לא יכול לכבול אותי יותר מכך. גם מנעול פיזי לא יידמה למה שאני מרגישה בגוף, חצי מרגישה, כי אפילו שכחתי קצת להרגיש.
אני חיה בשקר, אני חיה בדמיון אותו רואים מבחוץ. אותו דמיון שבחרתי ליצור בעצמי, ולימדתי אחרים להאמין. והשיער שלי לא ראה אור שמש כבר שנים. הוא חבוי לו מתחת לפאה השקרית הזו, היפה, שנאלצתי לשקר בגינה על אי אילו דברים, למשל, שאני לא אוהבת להכניס את הראש לים או למשל שלמספרות, איני אוהבת ללכת. אילו שקרים ארורים, יותר מכל אני אוהבת לטבול את הראש בים ולשהות במחציתו נצח. ויום למחרת להתפנק כמרבית הנשים אצל הספר הטוב בעיר, שיעלה מעט את בטחוני התת-נורמלי.
אני צריכה מישהו שיקפוץ איתי למזרקה באור היום, שילמד אותי. והתחושה הזו, שאני יוצרת לעצמי, שאני צריכה מישהו כדי לגאול אותי מעצמי, כל כך בלתי נתפסת לאור העובדה שמה שניסיתי להראות כל חיי, הוא שאיני צריכה אדם. כולם צריכים אותי.
אבל אני הורגת את עצמי לאט לאט, אני מרגישה את זה. זהו מוות מתמשך הנפרס על שנים, וככל שהוא איטי יותר כך גם אמיתי. אין זה אומר שאיני רואה תקווה באיזשהו קצה, אני רואה אותה במחוזות דמיוניים כל כך, אני רואה את עצמי שוחה עם דגי הים, ואני שותקת כמוהם, אך בשמחה, והנוף התת ימי כל כך יפה בשבילי. אני רואה שוב את השיער שלי, ששכחתי את דמותו ואת האופן בו סרקתי אותו, אני רואה אותו שוב, מעורפל, בלתי מושג לנצח.
אולי מתישהו אני אלמד שטוב היות אדם תלוי באדם אחר, לפחות לאחר שהוכחתי לעצמי שלשרוד לבד, אני יכולה, בשקט ובייסורים קלים. אני חיה, אני חווה לא מעט, אני לומדת, על עצמי ועל העולם. מעת לעת איני נרדמת בלילה, למרות שלעתים אני מותשת. לעתים המחשבות זוחלות מנבכי ראשי, דרך הגרון, ואז אני על סף חנק. אולי, ביום בהיר, הן יימצאו את דרכן החוצה בשלווה.
