..........

כשאתאבד
אני יודעת שכולם יגידו, שזוהי טעות, שזהו דבר לא הגיוני
שאני אוהבת אדם ואת החיים.
הם יגידו, שהייתי מלאה בשמחה, שידעתי להצחיק אנשים. שהייתי מוכשרת, ומסודרת.
ואחר כך יוציאו את ערימת המילים שכתבתי. את הציורים שציירתי, ואגרתי, בקלסרים, ארונות, פחים.
יסתכלו על תמונותיי ויאמרו, כמה חבל, כי היו לי גומות, והעיניים שלי היו מתכווצות כשצחקתי.
הם יזכירו, יציינו, מעל קברי הטרי, שהייתי עוזרת לכולם בבית ספר, והילדה קשת היום הייתה מספרת איך הייתי גוררת אותה לספריה, ומלמדת אותה שעות על גבי שעות, את החומר לבגרות בהסטוריה, למרות שהיא סבלה מהפרעה חמורה של קשב, וריכוז.
יגידו, שזאת לא אני עשיתי. שמישהו אחר. כי את כל חיי הקדשתי לבריות, לשיחות, לעזור, לשמח. הם יגידו שלא ייתכן, שכמה חבל, שאיך לא ראו, שמה כבר עברתי.
ויגידו, שהייתי מוצלחת, יפה ומוצלחת. קצינה בצבא. גבוהה, בעיניהם רזה, ויגידו שהיה לי עתיד, כמו לאלו עם האחד בארץ המובטחת. ויגידו, הייתה ציונית, אהבה את גרגירי האדמה שבארץ הזו.
אבל אני אתאבד כבר, ואחצה את הגבול שבין עולם לאחר, כבר אז אכיר את המשניות בעל פה, כי גם בחיים כבר ידעתי.
וכשאט אט יתחילו ללכת מבית הקברות, אני כבר אשלים חוויות עם סבי שנפטר כשנתיים לפני היוולדי, ועם סבתי שמתה בערוב ימיה והותירה אותי לבד בעולם הבודד הזה.
ואכיר את אלו שעברו השואה, לפחות חלקתה, ולא היו ניצוליה. אני אחבק אותם ואומר שלא יכולתי יותר להיות הקהל שלנגד עיניו, נעלם הדור ההוא, דור שהווייתו היא שרידים ממשפחות מלאות, שוקקות, שאהבו לטייל בשוק בדיוק כמוני.
אחבק ואבכה, כי לא דבקתי עוד בחיים. כי במקום אחר כבר אהיה, שם אין צורך, לדבוק, ולדבוק כל הזמן.
שם זה בסדר, להרפות, לא לרצות, אפילו לא להיות.
אני יודעת שאגש למעט אמנים, שיקדישו עבורי שיר, אחד שלהם שאהבתי, בחיי הקודמים.
כשאתאבד, אני יודעת שאפילו אם לא אהיה עוד, רגשותיי יהיו, ולו רק הכאב שאחוש בגופתי המתפרקת, על הצער שהסבתי להוריי. שנשבעתי שמכל הדברים, את זה לא אעשה.
איני יודעת באילו מחוזות אטייל, כי איש איש במותו יחיה. ואיני יודעת אילו אוטובוסים עוברים בחלקתי. אולי עליי לצעוד, ורגליי כבר נאכלו בידי החיים
מכוסות עפר ואפר, מוטלות כשני פגרים, האחת לצד אחרת, ולא יראו דבר ממה שהבטחתי לי בילדותי שיראו.
אני רואה את הפנים, כי ראיתי פנים בלוויות, וראיתי כל כך הרבה מיתות, שמעתי כל כך הרבה שברי קול, הדים. עד שלא יכולתי.
וכשאתאבד אהיה הסטוריה. וזו מהותה להשכח. בגדיי יהיו יתומים ונעליי עזובות, מסודרות כפי שהותרתי אותן ביום האחרון, והמיטה המתוחה, מוצעת במיטב הסדינים. והלבנים מסודרים כחיילי הצאר בארון.
והכיור יהיה נקי, והמטלית מונחת על שול הברז, ושעון מכוון על מאית השנייה.
ומותי יהיה מסודר, מדוייק להפליא. מוקדם ביום הבוקר, בשעה חמש ושלושים.
זה יהיה מעט אחרי הזריחה, וקצת לפני נשימתי האחרונה, אני אביט בכל הסובב, בכל מה שמונח, ועוד יהיה,
אני אסתכל אל הראי המעוטר, גדול וזהוב ומיושן, אני אחייך, אצחק, אבכה
כשלראשונה אביט בישותי, הנושמת, הגוססת,
וחסרת החיים.