תמונות חיים

אני אוהב לשחק עם סגנונות כתיבה כמו עורך של עצמי כמו דייג שדג ממעמקי תודעתי מילים עוצמתיות המלבישות על פניי את חייו של אחר... 

תהנו. 

ידיך,  אלוהים, ידיך הפרועות והקשות, 

אני זוכרת אותן כמו שזוכרים את הברק שפיצח את השמיים,

את הלילה שלא נגמר, את היין שנשפך.

הן דיברו, הן שרקו, הן צעקו בשר ועצם ואבן,

בשפה של אדם ראשון, של אלוהים אחרון.

אתה נכנס, ואלוהי מה היא כניסה,

כמו הים השיכור, כמו הגל המטורף שלא יודע מילים רק גוף,

לא התנצלת ולא ביקשת, רק באת,

והחדר התמלא בך כמו קבר שמתמלא באור.

ואני? אני החול, אני האבק, אני האישה-חול,

שמתמסרת, שנשחקת, שנהיית מחדש

תחת כף רגלך, תחת משקל הכניסה שלך.

יש בך חיה, יש בך אלוהים קדום ושיכור,

משהו שיודע את סוד הלידה והמוות בבת אחת,

שגורם לי להיות פחות – פחות נבונה, פחות צנועה,

ויותר – יותר ערומה, יותר חיה, יותר אישה-שלהבת.

תגיד לי, אדם שלי, אתה מרגיש?

את המיתר הזה הנמתח בינינו כמו גיד חי,

הנמתח ושר ורועד וממתין

למישהו שיקרע אותו ויוציא ממנו את הצעקה?

אל תביא לי רוחות עדינות ושקרים לבנים.

תביא לי את הסערה השחורה, את הגשם הפרוע,

את הלילה שיבלע אותנו שנינו.

באש וביין ובחושך.

בהשראת הדרך שבה דילן תומאס הצית את השפה; בשכרון, בפראות, בחגיגה אפלה של החיים.