אני יודעת בדיוק על מה אתה חושב. איך הנשימה שלך משתנה כשאני עוברת לידך, איך העיניים שלך עוקבות אחרי התנועה של השמלה על העור שלי.
יש משהו בדרך שבה אתה לא נוגע בי שגורם לי להרגיש את המגע שלך בכל מקום. כאילו האוויר בינינו הפך לחשמל, לזרם שעובר מהעור שלך אל העור שלי בלי שנגענו בכלל. אתה יודע את זה, נכון? שאני מרגישה אותך גם כשאתה עומד מאחוריי, גם כשאתה רק נושם באותו חדר.
ויש את הרגע הזה, הרגע הקטן והאכזרי ההוא, שבו אתה מחליט – האם להתקרב או להמשיך לחכות. והחיכוק הזה, המתח הבלתי נסבל הזה בין הרצון למה שעדיין לא קרה, הוא כמעט יותר חזק מהמגע עצמו. כמעט.
אני רוצה שתדע משהו: אני לא מחכה שתשאל רשות. אני מחכה שתיקח. שתתקרב עם אותו בטחון שאתה נכנס לחדר, שתשים את היד שלך בדיוק במקום שבו אתה יודע שהיא צריכה להיות. לא בעדינות מנומסת, אלא בוודאות. בידיעה.
כי יש משהו בגבר שיודע מה הוא רוצה, שלא מתנצל על התשוקה שלו, שלוקח מה ששייך לו – ואני, אני שלך ברגע שאתה מבין את זה. שלך בצורה שגורמת לי לשכוח את כל הסיבות הטובות למה לא. שלך בצורה שהופכת את הנשימה שלי לשטוחה ואת המחשבות שלי לערפל.
אז תגיד לי – עד מתי אתה מתכנן להמשיך לעמוד שם, להסתכל עליי ככה, לגרום לי להרגיש את זה בלי לעשות שום דבר בקשר לזה?