אני עומד מולה בלי לזוז, רק מבטי מחזיק אותה במקום.
החדר שקט, רק הנשימות שלה – מהירות, לא סדירות, כמעט נואשות – ממלאות את האוויר.
„על הברכיים,“ אני אומר בקול נמוך, רגוע, כאילו ביקשתי ממנה להעביר לי את המלח.
אני רואה את החום עולה בצווארה, את הלב שלה דופק בגרון.
לרגע היא עוד מנסה להחזיק את המבט שלה בגובה העיניים שלי – רגע אחרי כן היא כורעת, לאט, כאילו הגוף שלה כבר יודע לפני הראש מה צריך לקרות.
אני לא ממהר לגעת.
אני נותן לה להרגיש את המרחק, את הכובד שלי מעליה.
אצבע אחת, איטית מאוד, עוקבת אחר קו הלסת שלה, יורדת אל הצוואר, נעצרת שם – בדיוק במקום שהדופק שלה הלם כמו תוף תחת האצבע שלי.
„מי שייך למי?“ אני שואל בשקט.
היא בולעת רוק. הקול בקושי יוצא.
„שלך.“
אני מחייך חיוך קטן, כמעט בלתי נראה.
„טוב.“
„שלך,“ היא אומרת שוב, הפעם חזק יותר, רועדת.
„אני שלך.“
האצבע שלי ממשיכה לרדת, חוצה את עצם הבריח, נעצרת מעל החזה העולה ויורד במהירות.
אני לא לוחץ – רק מניח את כף היד שם. משקל חם, כבד. מרגיע ומפחיד אותה בו זמנית, אני יודע.
„תגידי לי מה את רוצה עכשיו,“ אני אומר.
היא מרימה אליי עיניים רטובות, פגיעות לגמרי.
„שלא תפסיק,“ היא לוחשת.
„שלא תיתן לי לברוח.“
אני רוכן מעט, שפתיי קרובות כל כך לאוזנה שהיא בטח מרגישה את הנשימה שלי יותר משהיא שומעת אותה.
„לאן תברחי, קטנה?“
אני מלטף את שׂערה פעם אחת, בעדינות מפתיעה, ואז אוחז בו בחוזקה – מספיק כדי שהיא תיבהל לרגע, מספיק כדי שתיאנח עמוק ותישען קדימה אל כף ידי.
„בדיוק כאן,“ אני אומר, והקול שלי נשמע כמו חבל משי שמתהדק סביב נפשה המתמסרת.
„בדיוק כאן תישארי.“