ישו המניאק

בין כל החדרים בדירה הזו, יש רק חדר אחד ללא גישה.

זה החדר שלו.

היא מדמיינת איך החדר הזה הוא מקדש. מקדש של אהבה עצמית.

טוב לו שאף אחת לא פורצת את החומות ומחללת את הטהרה.

אבל לא היא....היא לא מוותרת. היא חייבת להטביע חותם ואחריה המבול...

שיכעס

שישנא

שיברח

אותה זה לא מעניין כלל.

היא תפלוש באישון לילה, היא תניח תחתון שלה במגירת התחתונים שלו,

היא תפזר את הבושם שלה בחלל,

היא תחלוץ נעליה ותציב במרכז החדר,

תפסע אט אט במרחב הקטן, 

היא תיכנס למיטה ותשאיר טביעת גוף שלה, על שני צידיה ועל שני הכרים, היא תניח את ראשה.

היא תשאף הרבה הרבה אוויר לריאותיה, והיא תנשוף אותו אל חלל החדר,

היא תיגע בכל דבר ותשאיר טביעות אצבעות

אצבעות שאמורות לחרוץ שבילים בשערותיו

כשהוא כך, מניח ראשו על חזה

על אותה המיטה

עם אותו הריח שמתמזג לאחד...

וברגע שהוא יפתח את הדלת

הוא לא יראה דבר, אבל הוא יריח אותה.

זה הריח של החופש

יש מילה כזאת, הוא יודע...והמילה הזאת,

היא משכרת

וממכרת

כי אי אפשר אחרת...