יום אחד ישבתי בראש גרם המדרגות המובילות לבית שלי.
הייתי קצת עצובה, בטח רבתי עם אחותי היא תמיד היתה גונבת לי חברות.
פתאום אני רואה כלב קטן מטפס ומגיע כמעט עד אלי.
הוא נעמד ומסתכל עלי, התכופפתי טיפה וטפחתי על המדרגה שמתחתיי
"בוא" לחשתי שלא יבהל
הוא רק הסתכל עם לשון בחוץ ואוזניים עומדות
"בוא, כלב טוב" חייכתי אליו כאילו שזה עוזר
שוב פעם האוזניים נעמדו וראיתי שהוא מהסס.
ניסיתי לרדת חצי מדרגה כדי להתקרב והוא זז אחורה טיפה. הבנתי שהוא קצת חושש
"טוב....לא צריך...אם אתה לא רוצה לבוא..."
קמתי וסובבתי את הגב
ואז הוא נבח נביחה קטנה
הסתובבתי אליו וראיתי שהוא מכשכש בזנב, שוב ניסיתי לרדת לאט ושוב הוא נרתע.
עליתי חזרה ונכנסתי הביתה בלי להסתכל אליו שוב.
אחרי שעה בערך, הייתי צריכה לרדת ופתחתי את הדלת, הוא התכרבל על השטיח בכניסה.
איך שהוא ראה אותי הוא נעמד ונבח. אז נגישתי אליו כאילו הוא שלי שנה
"חומי איזה חמוד אתה" הרמתי אותו והוא נענה. ליקק לי את הפנים ונראה די מבסוט.
(חומי זה שם מכוער, אבל כמה שניסיתי להחליף לו אותו, זה לא הצליח).
היו פעמים שהיה נעלם לי לאיזה כמה ימים ואז פתאום חוזר. עם הזמן הבנתי שיש לו עוד משפחה.
כלב בוגדני כזה, מגוון את החיים כדי לא להשתעמם...
ככה החברות שלנו נמשכה במשך המון שנים, הכרתי את המשפחה השניה והיינו בקשר.
יום אחד מגיע אלי חומי עם הבעלים השני שמספר לי שהם עוברים לעיר אחרת. התבאסתי. אם היה נעלם ככה סתם, הייתי מתרגלת, אבל ככה שיודעת, היה לי עצוב.
אחרי חצי שנה בערך, כשכבר היה לי את אלברט (דלמטי מושקע כפיצוי)
פתאום הוא חזר ונבח מחוץ לדלת, נבח בצעקה ולא שתק עד שפתחתי. הוא נכנס בריצה כמו ספידי גונזלס רץ בין החדרים ובין כל המשפחה, כולנו היינו המומים. בלי אוויר הוא בא אל בין זרועותיי ונובח ואפילו טיפה מיילל ובקושי נושם ומלקק וקופץ ורץ וחוזר.
התגעגע
עד היום אין לי מושג איך הוא חזר, הוא חזר לבד ונשאר איתי ועם הדלמטי הרבה זמן. (בסוף נדרס)
סתם כי בא לי את חומי עכשיו...
