בסוף, הוא עוד מסוגל להגיד לי "ימכורה, את כל היום מול המחשב"...
ומההתחלה, היה ניצוץ.
מהרגע הראשון שהעיניים שלנו הצטלבו, האש ניצתה. זה היה ברור לי וזה היה ברור לו.
האמת, שמאותו רגע, כבר לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. הסתכלתי לו על האף, על המצח, על הסנטר...אבל לא בעיניים.
הרגשתי עירומה, חשופה. כאילו הוא קורא את המחשבות שלי ויודע מה אני רוצה. אז נמנעתי.
הוא חיפש את המבט שלי ואפילו לרגעים יכולתי לדמיין שאני רואה חצי חיוך כזה של "נו תגידי את מה שאת רוצה להגיד"
אני אלופה בלקרוא מצבים, אבל באותה מידה, אני גם אלופה בלכתוב תסריטים. אז למי להקשיב? לבטן? לראש?...
אז יש לי את הנישה שלי פה, כאן אף אחד לא ימצא את העיניים שלי, אף אחד לא יחייך בזווית הפה - חיוך ערמומי...(או שכן?!)
אני רוצה שתיקח אותי למקום בו מעולם לא הייתי, מקום שעדיין לא המציאו והוא יהיה רק המקום שלי.
אני רוצה שלך לא היה משהו כמוני ולי לא היה משהו כמוך. משהו אחר...
אני רוצה לעמוד מולך ולהסתכל לך בתוך העיניים כשאני עומדת בגו זקוף וחזה נפוח מגאווה, על זה שאני לא מסתירה ממך כלום!
נראה אותך מחייך עכשיו....
