לפני 14 שנים. 3 ביולי 2010 בשעה 8:18
עברו הרבה שנים מאז ראיתי אותה,כרועה על הברכיים ממתינה להצלפה.
הבכי שהציף אותה שטף אותי בסוג של אהדה,רציתי לחבק אותה,להניח יד רכה של נחמה.
וידעתי שלא זאת הדרך לקרב אותה לעצמה.ביד אחת מחתה דמעה שנשרה על לחיה,ביד שניה תפסה את בטנה שהתכווצה מכל מהלומה,ואני הבטתי בה משתוממת,לא מבינה.
אחרי דקות ארוכות של סשן שהתדפק על אחוריה,היא התרוממה ובמבט מצועף הביטה בי מחייכת ובוכה,הושיטה לי את ידה כמבקשת נחמה,ואני חייכתי מבינה שכעת היא מוכנה,לשתף אותי במה שעברה.
התקרבתי אליה ובצעדים כושלים היא נעמדה,רועדת מבולבלת לא מייחסת חשיבות לסביבה אך מביטה בי במבט מבוייש,כאילו חשפתי את הילדה\אישה רעה שבה.
ואני שואלת בתוכי למה לה לבקש עוד מהלומה ? הלנצח היא תבקש מנפשה להיות מעונה ?
והיא מרכינה את ראשה על כתפיי ולוחשת בקול מרוסק "הייתי טובה " ? "האם כך תעבור לי התחושה האיומה האם נענשתי מספיק " ?
והריי שלי אין בעבורה תשובה.והיא מוסיפה "ספרתי עד 10 ורציתי לספור עד 20 אך כשראיתי אותך מביטה בי בין הדמעות שזלגו לי,הבנתי לרגע שאני יכולה כבר להפסיק,כי את מתקשה לראות שאני מוסרת את עצמי להצלפות הנוראות,ואייך אסביר לך שלאחר כמה מהן כבר לא הרגשתי את עליית העוצמות,כי בתוכי הייתה סערה גדולה,שבכל הצלפה שהדהדה באוויר בשריקה חזקה,התעורר בי הדחף לא להפסיק".
הוידויי הקטן שלה העיר בי רגעים חשוכים ששמרתי בתוכי,כי כשהצלפתי בעבר תמיד דאגתי שהפרטנר שלי יהיה מבוקר ויתרה,כי כשהיד מתרוממת וההצלפה נוחתת קל להתמכר לתנועה.
הולכתי אותה בין המוני אנשים הבאתי לה לשתות ועזרתי לה לשטוף את הפנים,ואחר כך עטפתי אותה במעיל כי היא רעדה,ליטפתי אותה ושלחתי אותה לדרכה.
זאת הייתה פגישה חטופה בלילה אחר,כשלאחריה כבר וויתרתי להיות חלק מהסצינה.
