ז'אנר הבדס"מ, ככל ז'אנר אחר, הוא תלוי אדם.
יצירתיות, אינטימיות, כימיה וכיו"ב לעד ישפיעו על טיב הסשן ושביעות רצון הצדדים.
גם האישיות משפיעה כמובן.
קחו למשל שני דומים שפשוט עושים מה שבא להם, גם אם מדובר באקט חדיש ויצירתי (אהמ אהמ פלפל חריף) או במשהו מוכר ואמין (קשירה לצלב).
תוסיפו סאבית מטומטמת לחלוטין ותמצאו שגם הסשן הכי "בסיסי" עדיין ישפיל אותה לחלוטין, כן גם אחרי 8 שנים ביחד.
הכל התחיל בחגיגות 18 שנה של הזוג המלכותי שלי. במקרה הן חלו ביום החופש האחרון לחגים אלו, אז איך יעבירו השניים את הזמן עד ארוחת הערב באלבמה? ניחשתם נכון.
הוא מעיר אותי מנמנום שהיה אמור להפוך לשנ"צ ומתחיל לצבוט לי את הפטמות. מעל ליללות שלי הוא קורא לה מהחדר השני לבוא ולשחק איתו ב"צעצוע".
"אני לא צעצוע" אני מוחה בתוקף בפעם המי יודע כמה מאז שהכרנו.
כמה דקות של ליטופים ונשיכות מעלות לי את לחץ הדם, טמפרטורת הגוף שלי מרקיעה לשחקים והמוח פרש להפסקה מתודית.
"ספרי לנו כמה זונה את" היא אומרת עם הטון המרושע הזה שלה, יודעת היטב כמה אני כושלת ברגעים כאלה.
'כמה זונה אני?' אני שואלת את עצמי. כבר שמונה שנים שאני חוככת בשאלה הזו ובאופן מפתיע אין לי תשובה. אולי בגלל שמדובר בשאלה פילוסופית כבדת משקל או אולי בגלל שאני תמיד חוככת בה כשהמוח שלי במצב נוזלי לחלוטין.
'זונה גדולה'? אני חושבת לעצמי בין ההפצרות שלהם שאפתח את הפה ואגיד משהו. לא זה טפשי, מה קשור גודל עכשיו?
'זונה נפלאה'? כן בטח, תשובה כזו תזמין לי סטירה מצלצלת, אני אומרת לעצמי. בעודי חוטפת סטירה על ההתמהמות בתשובה.
"די נו..." אני מתחננת על חיי. "לא יודעת..." אני מנסה להשיג פטור מהדרישה. מאמציי כמובן זוכים לצביטות, ספנקים וסטירות לחי. אהה וגם ללעג וקלס כמובן.
"בסדר בסדר... שנייה... אני זונה מטונפת בסדר? רק חושבת על סקס כל הזמן טוב לכם?" אני עונה בהתבכיינות שכזו. תשובה לוקה בחסר ללא ספק, במיוחד אחרי שנים רבות של אימון, אבל הפעם זה מספק אותם. כי הם פשוט החליטו לעבור לשלב הבא.
הוא עומד מול המיטה והיא מציעה במתיקות "מזמן לא ראיתי אותה מאוננת לך על הרגל". רק לא זה?! אני מזדעזעת. בחיים לא אצליח להתרגל לאקט הזה. אקט מבלבל שתמיד שם אותי במצב שאני לא יודעת אם אני מגורה או לא (ברור שכן) ולמה אני מסכימה לזה בכלל ואוף.
הוא מביע התלהבות לרעיון אבל נשאר לעמוד. רגע, משהו לא בסדר בתמונה הזו...
"בואי לכאן" הוא אומר לי ומחווה עם היד לרגל שלו. אני יורדת מהמיטה ומאזנת את עצמי בכריעה על קצות האצבעות, מרגישה כל שריר תפוס מהאימון שעשיתי בבוקר ומחפשת לאחוז במשהו בעודי מתחילה להתחכך בו ברעד.
אני נשענת לאחור למיטה והוא מזיז את הידיים שלי. לא מרשה לי לרמות. יללות מתחילות לעלות מגרוני אבל זה חסר טעם. אני מנסה לתפוס בו בכל דרך אפשרית, כולל בתחת (אם אין ברירה אז אין ברירה) ולבסוף מוצאת את עצמי מחבקת לו את הרגל. ומאוננת עליה במבוכה עצומה.
אני שומעת-לא-שומעת אותם מדברים עלי מעל ראשי אבל אני מרוכזת מידי במאמץ לאזן את הגוף, בתחושת ההשפלה הנוראית ובחיכוך הנהדר ולא מצליחה להבין מילה ממה שהם מחליפים ביניהם. סיוט. ואז אני עומדת לגמור ומנסה להשקיט את האנחה כמה שניתן, מרכינה ראש על הברך שלו ורוצה קצת למות.
אבל לא סיימנו מסתבר. הוא מזיז אותי ומתפשט. "בואי לפה" הוא אומר לי שנית, הפעם מחווה לחלק שונה לחלוטין בגופו. אני מלקקת שפתיים כמעט בלי שליטה ואומרת בתמיהה "מה?"
באמת מה קיטי? כאילו שאת לא מבינה. כאילו שאת פעם ראשונה מוצצת לדום שלך. סתומה.
אבל זה לא עוזר. קול ההיגיון הקטן שעוד נותר בי לא מגיע ליתר הגוף. והוא נאלץ לבוא אלי בעצמו, להחזיק לי את הראש ולכוון אותי. לזכותי יאמר שבשלב הזה כבר הבנתי את המסר ולקחתי אותו עמוק לגרון באהבה, ליקקתי ומצצתי בחדווה והתעלמתי מהאנחות שאני מפיקה בלי שליטה כשאני עושה את זה.
אבל הוא החליט שהפעם לא מתחשק לו על הקצב שלי ולקח את העניינים (כלומר את הראש שלי) לידיים. איך אומרים בעגה המקצועית? זיין לי את הפה.
ואני חסרת אונים ולא נושמת, מתחילה להרגיש איך הרוק שלי מטפטף לי על החזה ועל הירכיים ונבוכה מזה. ואז אני נבוכה שזה מביך אותי אחרי כל כך הרבה שנים כמו איזו סאבית ניובית שפעם ראשונה שמזיינים לה את הפה.
מתישהו הוא מחליט שהוא אימן את השרירים שלי מספיק, הוא עוזב את הראש שלי והולך צעד אחורה, מרים אותי לעמידה על רגליים רועדות וזורק אותי למיטה.
אחרי שיסיים לזיין אותי עד שאראה כוכבים ויותיר אותי גוש רטוב, נוזל ומאושר על המיטה שלנו אני אסדיר נשימה ואחשוב לעצמי... על הארי פוטר ולמה תמיד דברים שאני מוצאת אותם רומנטיים מתקשרים אצלי לסקס הסוטה שלנו?
