סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Fringe of my mind

"מה פתאום?! אתה מסתבך רק אם נתפסת!"
לפני חודש. 21 באפר׳ 2020, 20:44

התשובה היא 2. הסיפור הכי גנרי ומעפן 😅

לגבי 1 – אומנם בגיל 12 כבר היו לי כמה פנטזיות מטונפות בארסנל אבל דיסני לא נתן לי השראה כזו בזמן אמת. יתכן מאוד שכשהיינו שם שלושתינו הייתי מציעה לעשות את זה בכל זאת (וזאלו אפילו אמר לי אחרי קריאת הפוסט שאם הייתי אומרת שיש לי כזו פנטזיה אז הם היו זורמים בשמחה) אבל לצערי המגדל היה סגור לרגל שיפוצים. לא נורא, אנחנו בטוח נהיה באורלנדו יום אחד אז stay tuned.

 

לגבי 3 – התיאורים של האישיות של אמא שלי ותנאי האי-פרטיות בבית הורי הם האמת לאמיתה. גם התקרית שהיא ראתה את הסימנים שלי מאחד הסשנים וקנתה את התירוץ שנפלתי במדרגות הוא נכון.
אבל לשמחתי (נראה לי) במקרה שלי התירוץ הזה היה מספיק אמין כדי שהיא תקבל אותו כמות שהוא ולא תציק מעבר לזה (באופן מאוד לא אופייני לה). ובמילים אחרות, לא נגררתי למיון והכל בא על מקומו בשלום.

זהו, מקווה שנהניתם לשחק איתי, ביי בינתיים 💙

 

לפני חודש. 19 באפר׳ 2020, 20:45

אותגרתי ע"י Miss Hide ההורסת וע"י לוטוס אהובתי.

 

[הערת המערכת: האתגר התקבל אחרי השעות שבהן יש לי יכולת קוגניטיבית כלשהי ולכן הכתיבה נדחתה להיום. אז לכל המלינים, אהמ אהמ Chucha, מקווה שזה עונה על הדרישות]

 

לפניכם ילדים ישנם שלושה סיפורים, התוכלו לגלות מהם שני סיפורי השקר ומהו סיפור האמת?

 

1. אי שם בשלהי שנות התשעים חגגתי בת-מצווה וכמיטב המסורת טסתי לפריז. הפעם הראשונה ביורו-דיסני הייתה חלום שהתגשם וכשעליתי לראש המגדל של היפיפייה הנרדמת גיליתי עולם מופלא. האמת שהמתקן לא היה אטרקטיבי במיוחד, הוא בעיקר היה קומה עגולה שקירותיה מעוטרים בעיצוב של ויטראז'ים מהאגדה ובמרכזה מיצג של הספר עם ציורים. אבל בעיני זה היה ממש כמו להיכנס לסיפור, ולא הזיק שהמקום היה שומם (לא אטרקטיבי כבר אמרתי?). בו-ברגע הבטחתי לעצמי שיום אחד אסע לשם עם בן הזוג שלי (טוב איך יכולתי לצפות שאהיה חלק מטריאד?), שנעלה יד ביד לראש המגדל הרומנטי ושם בקומה העליונה הוא ידפוק אותי חזק חזק נגד המעקה שמקיף את המקום. כמובן שעם השנים די ירדתי מהרעיון הזה והבנתי כמה זה יכול להיות מביך, אני הרי לא אקסהיביציוניסטית כידוע. אבל באחת הפגישות הראשונות שלנו עשיתי את הטעות וסיפרתי על הפנטזיה הזו לזאלו וללוטוס. ואז הגיע היום וטסנו סוף סוף לפריז.

הטיול ביורו-דיסני היה אפילו יותר חלומי מהקודם ובמשך יום שלם הרצתי אותם מקצה הפארק לקצהו השני. לקראת הערב, קהל המבקרים החל להתרכז באזור שבו יתקיים המצעד של סוף היום. אז להפתעתי לוטוס אחזה בידי והחל להוליך אותי במרץ לכיוון המגדל וזאלו הולך לפנינו. לקח לי קצת יותר זמן להבין מה הם מתכננים משהייתי רוצה להודות. אבל ברגע שהבנתי הלב שלי התחיל לפעום בעוצמות והסומק עלה ללחיים. התחלתי לשאול אם הם בטוחים ושאין בכלל כמעט זמן (במהלך המצעד סוגרים את המגדל כי הוא משמש להקרנה). כמובן שלא נעניתי.

וכך הורדתי פנטזיה מהרשימה שלי... וזה לגמרי הפך לטיול יורו-דיסני המועדף עלי מבין השניים ;)

 

2. בתחילת דרכי בכלוב לא ידעתי מה באמת אני מחפשת כאן. כנשלטות רבות הוצפתי בהודעות ורוב הפניות יצרו בעיקר רושם של ספאם-שולטים. אבל למזלו של שולט אחד הגיע יום כיפור והיה לי משעמם אז זרמתי איתו. במהלך השבוע לאחר מכן הוא ניסה לתת לי כמה משימות ובהיותי בראט כבר אז - הוא לא ממש קיבל שכר לעמלו (למשל - משימת ציירי כוכב על אזור בגוף וצלמי לי זכתה לתמונה של כתף ימין הענוגה שלי). האמת שלא ברור לי עד היום למה הוא המשיך לנסות כי הוא לא ממש זכה ממני לשיתוף פעולה. לאחר התכתבויות משך תקופה סיפרתי לו שאני נוסעת לירושלים לשיעור שחייה והוא הציע להסיע אותי טרמפ חזרה כי הוא במקרה באזור. מסיבה לא ברורה הסכמתי (ואח"כ כמובן שהלחצתי את עצמי ודאגתי לספר למלא חברים איפה אהיה ומה המספר שלו וכו'), הוא אסף אותי, הנסיעה עברה בנעימים, כשהוא עצר ליד הרכב שלי התחרמנו קלות והלכתי לדרכי.

יום למחרת הלכתי להתאמן על השחייה (כי באמת שהייתי די גרועה בזה) וכשיצאתי מאושרת ורטובה גיליתי ממנו רצף הזוי של הודעות. הוא שאל אותי מה אני עושה בסופ"ש ואז התעצבן שלא עניתי מספיק מהר (מוכר לכן בנות?). כשהסברתי לו ששחיתי אז הוא לכאורה נרגע ואמר שכעונש אני צריכה לישון על הרצפה הלילה (כן, בטח). אחרי זה שאל מה התכניות שלי ואני די נפנפתי אותו ולא הסכמתי להגיד שאני פנויה/לא פנויה בלי שיסביר לי למה הוא שואל. זה השלב שהוא ממש כעס וכעונש (האם תוכלו לנחש?) - הוא אמר לי שאני *לא* אשן על הרצפה אלא על המיטה שלי. כי לא מגיע לי לישון על הרצפה! מיותר לציין שעם זה לא התווכחתי.

לא זוכרת איך ומתי זרקתי אותו אבל זה היה ממש מהר, בואו נגיד שלא יצא לנו לברוח ביחד לסופ"ש ושעד היום נותרתי סקרנית. מה חבל.

 

3. לפני מלא מלא שנים הכרתי את זאלו ולוטוס. לא עברו שבועיים וקפצתי לידיהם המסשנות והאוהבות. מאותה נקודה נכנסנו לחודשיים של שכרון חושים, סשנים וזיונים ללא הפסקה ועד היום הכל מרגיש כמו טשטוש נפלא ומחרמן שלא אצליח לשחזר לפרטים גם אם ממש אנסה.

באותה תקופה הגוף שלי עוד היה מספיק נחמד כדי לשמור את הסימנים הכחולים-סגולים לטווח של כמה ימים. באותה תקופה גם עוד גרתי אצל ההורים שלי.

לצערי אין יצור יותר חטטן ומתערב מאמא שלי ומי שגר תחת קורת הגג שלה לא יכול להסתיר ממנה דבר. כמתבקש, באיזשהו שלב היא נכנסה אלי לחדר בזמן שלא הייתי לבושה (מבלי לדפוק) וזכתה להצגה של שטפי דם שהשאיר הקיין על אזור הישבן והירכיים שלי. למזלי אני הייתי סיפור הקאבר המושלם לעצמי ואמרתי לה שנפלתי במדרגות. היא קיבלה את זה ללא היסוס (כן, זה עד כמה אני קלאמזי) אבל עמדה על-כך שנלך למיון כי אין לדעת אם יש נקע או שקרכלשהו (ציינתי שהיא גם היפוכונדרית?).

חיש-קל מצאתי את עצמי בדרך למיון, לצערי גם הוא היה קרוב לבית הוריי אז לא היה לי הרבה זמן לחשוב מה אני אגיד להם. היה לי ברור שהם לא באמת יקנו את סיפור הכיסוי המתוחכם שלי וגם שאמא שלי לא תיתן לי פרטיות בזמן שאני מדברת עם הרופאים.

אחרי ארבע (!) שעות של המתנה (מינוס לקיחת מדדים) נכנסנו לרופא התורן, איכשהו הצלחתי לשכנע את אמא שלי לחכות בצד השני של הפרגוד בזמן שהוא בדק אותי.

הורדתי את המכנסיים ועצרתי את הנשימה (בעודי מתחילה להסמיק ולהזיע). להפתעתי הרופא חייך אליי חיוך רחב ובעיניו ניצוץ משועשע. הוא זיהה את הסימנים! חייכתי אליו בחזרה והגיתי ללא קול שאני לא רוצה שהיא תדע בעודי מנפנפת אצבע עצבנית לכיוון הפרגוד. הרופא החמוד הנהן בהבנה ואז החל למשש אותי כי בכל זאת צריך לבדוק לשם הכסת"ח כנראה.

לבסוף הוא אמר שהוא לא רואה נזק חוץ משטפי הדם ושזה יעבור תוך שבוע בתנאי שאני לא אפול מהמדרגות עוד פעם. צחקנו שלושתנו מהבדיחה, חלקנו מבינים אותה יותר וחלקנו פחות, ויצאנו חזרה הביתה, רגועות שהכל בסדר.

 

זהו, בהצלחה לכל המשתתפים.

אני מאתגרת את כחש ואת Green eyed girl

should they choose to accept it :)

לפני חודש. 12 באפר׳ 2020, 21:15

כל אחד ואחת מאיתנו לוקחים את הסטיות שלהם למקום מאוד אינדיבידואלי.

ודאי שיש את הקלישאות למיניהן ואת ההצהרות החרושות אבל בסופו של יום, בחדרי חדרים (או על בימת המסיבה), התגובות משתנות מאדם לאדם ומסשן לסשן.

 

למשל - ברמת העקרון אני הבנתי (ולימים התהדרתי) בהיותי נשלטת מזן ה-BRAT, יענו הזן הזה שלא משתף פעולה, שהוא לא "יס מן", הזן השובב שלא כל שולט יודע להתמודד איתו כי יש לנו נטייה לחבל במודע בתהליך הסשן.

 

אבל לאחרונה הגעתי למסקנה אחרת לחלוטין: אני פשוט מטומטמת.

 

באמת, אין דרך אחרת להסביר את זה.

 

ושלא תבינו לא נכון, אני חלילה לא כותבת את המילים האלה ממקום מכה על חטא. אין עצם אחת של חרטה בגופי.

להפך! אני מתיימרת להיות אישה יחסית מחוננת ואינטליגנטית.

 

ודווקא בגלל שאני כזו, ברגע שאני משחזרת רגעים מסויימים בסשנים אני מבינה שאיפה שלכאורה יש נשלטת מתחכמת ושנונה, בפועל הדומים האהובים שלה נאלצו להתמודד עם יצור חסר מודעות, גחמתי, מטפטף וחסר יכולת לתקשר.

 

איך עוד תסבירו נשלטת שכשמכריחים אותה לעשות פיפי במקלחת לעיני הדומים שלה - היא כל כך נלחצת שיראו את שביל השתן שהיא מתיישבת על פתח הניקוז?

 

ואז כשהם לועגים לה שהיא פשוט סותמת אותו ושוחה בשתן על עצמה - היא פותחת בפאניקה גמורה את הברז ומתיזה על עצמה מלוא המים הקפואים וצווחת בבהלה?

 

או למשל אם הייתם נתקלים בנשלטת שכשאומרים לה לתאר את הדומית המהממת שלה היא הייתה מכנה אותה "דייקנית" - האם הייתם אומרים שיש לה יכולות וורבליות מפותחות?

 

אז נכון, לפעמים אני שוקלת לעשות דווקא כשנותנים לי הוראה ברורה. אבל אני יודעת טוב מאוד שאיענש על כל מיני התחכמויות למיניהן.

נשלטת חכמה הייתה סותמת.

בראטית הייתה מתחכמת בהתלהבות ובקריאת תגר.

ואני? אני פשוט מתחילה לצחוק כמו צבוע מטומטם (זוכרים את אד ממלך האריות? אז כזה) מעצם המחשבה על ההתחכמות שעוד לא אזרתי מספיק אומץ כדי להוציאה לפועל.

ואז כמובן שאני עדיין נענשת.

 

במחשבה שנייה, גם במהלך סקס שגרתי* אני לא בדיוק מתנהגת כמו המרקר הכי מדגיש. אני פשוט גוש מרייר שלא זוכר איך מתקשרים עם העולם בזמן ששני הדומים שלי נאלצים לדון במצבי הפתטי כמעט ברחמים ואני בכלל לא שמה לב.

 

בקיצור, על מנת לשמור על כבודי החלטתי ליצור מטבע לשון חדשה - טפשת סשנים.

והיי, אני קיטי ואני סובלת ממנה. המון.

 

*עד כמה שסקס יכול להיות שגרתי בין שתי נשים וגבר שמזיין כאילו יצא מתוך אחד מהספרים האירוטיים הכי לא אמינים שיש.

לפני חודשיים. 19 במרץ 2020, 10:40

אצלנו, כמו אצל כולם, התזמון הקורונאי הגיע בצורה הכי מרפית שרק אפשר לבקש.

בניגוד לאופי שלי אני מוצאת את עצמי זאת שמעודדת אנשים בשבועות האחרונים.

ואז אתמול אני נגררת למטה. מוצאת סיבות (לגיטימיות יותר ולגיטימיות פחות) להילחץ.

לוטוס, האופטימית שבינינו, מנסה להרגיע אותי עד שהיא מאבדת סבלנות.

זאלו מנסה להסביר לי שהוא חשב על חלק מזה כבר קודם.

בחוץ אווירה כאילו סוף העולם.

ובאסה.

ואז אני אומרת לעצמי שבסופו של דבר יש לנו את האחד, השנייה והשלישית. כולנו ביחד וכולנו בריאים - אני לא באמת צריכה יותר מזה.

אני זוכה להיות מבודדת עם שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם ואין ספק שהבית שלנו הוא אחד המקומות שהכי כיף לנו להיות בהם.

אני מספרת את זה לזאלו ותוהה אם הוא יצחק על מנטרת ה"הכי חשוב שיש אהבה" החדשה שלי אבל הוא רק מביט בי במבט מוקסם ואומר שזה נכון.

אני יושבת על רצפת המקלחת ושרה לו בזמן שהוא מתקלח (לא מבחירה כמובן).

מידי פעם אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם לוטוס לפני כל הטירוף כשהיא אמרה שאם נמות מקורונה יהיה פדיחות עם מה שימצאו בארונות שלנו - ואמרתי לה שאני שמחה שאני בן אדם שחי עם דברים מביכים בארון לעומת מישהו משעמם שאין מה למצוא אצלו.

עכשיו אני מבינה למה חשוב שתהיה לך אהבה שלא תלויה בדבר - החיים שלנו טובים. גם עכשיו.

זה בכלל לא תלוי בטיסות לחו"ל או בעושר כלכלי.

יש לנו אהבה והיא כבר מנצחת (שלא לדבר על כל האוכל השווה שיתבשל ויאפה אצלנו :)).

 

לפני 11 חודשים. 1 ביוני 2019, 18:56

זמן-מה לאחר שעברנו לגור ביחד (גם באופן רשמי) הבנתי שהשמיעה שלי מתחילה להיחלש.

כנראה המעבר מהמשפחה הצעקנית שלי לשלוות-הנחת בביתנו הקט עזרה לי לשים לב לראשונה שאני לא מפסיקה לשאול את לוטוס - "מה?" "מה אמרת???".

שמתי פעמיי לקופת החולים ושמחתי שכבר שיניתי כתובת אז קצת קשה יותר לזרוק אותי בגלל זה :)

התחלתי סדרת בדיקות ובאופן תמוה - השמיעה כמעט מושלמת. ממש חושים של חתול בגו'נגל יש לי (חוץ מהצורך בהרכבת משקפיים). אז מה הקטע?

ואז זה הכה בי! זה לא אני-זאת היא!

אבל איך תגידו לבת-הזוג שלך מזה כך וכך זמן שהיא פשוט הבן-אדם הממלמל ביותר בכל היקום? 

התשובה: בהאשמה מוחלטת עם נימת קיטורים קלה.

Long story short היום לוטוס כבר ידועה לשמצה במחוזותינו כלחשנית המלמולים.

רב הזמן היא מועמדת ללעג ולקלס ולעתים רחוקות גם לטינה קלה (במיוחד כשבתשובה לשאלה "מה?" היא אומרת בדיוק את אותו הדבר בבדיוק אותו הטון ומצפה לתוצאה שונה בהבנת הממוען).

 

אממה... אצלנו המתסלבט גם נוטה לשלם על-כך מחיר, כלומר אם המסתלבט הוא אני. מסתבר שזה רק היה עניין של זמן.

דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה:

דקאדנס, חושך, משחק של חום-גוף ורוח מאווררים.

אנחנו ברחבת המשחקים.

זאלו אזק את יד שמאל שלי ליד ימין של לוטוס והעמיס את שתינו על שני צדדיו של שולחן משחקים כלשהו שאין לי מושג מה שמו בעגה המקצועית.

שתינו עומדות על ארבע עם ישבן מורם בהמתנה לקבל מנחת זרועו החטובה של זאלו.

ואז זאלו מתקרב אלי עם מבט לוהט בעיניו ואומר לי שהוא עומד להצליף בלוטוס ואני צריכה לספור כל הצלפה, אבל כדאי שאספור בקול רם כי אם אני אפספס את הספירה או אם הוא לא ישמע אותי - הוא מצליף בה שוב מההתחלה.

-בשלב הזה אני עדיין לא מבינה שהסתבכתי כמובן (אני קצת איטית כשמעורב בזה סקס או סשן)-

בתור הסאבית הנאמנה וחסרת הסאדיזם שהיא אני, אני מכחכחת בגרון ודואגת להגות כל מספר ומספר בקול רם מעל שאון המוזיקה.

לחוצה לא לפספס אפילו הצלפה אחת אני מסובבת את הראש בתנוחה קצת בלתי-אפשרית כדי לראות מזווית העין את ההצלפות שמא אפספס אחת (טוב וגם כי זה היה מופע יפה).

לוטוס רוב הזמן סופגת את המהלומות בהנאה ברורה עד שהיא מתחילה קצת להתנועע באי-נוחות ולהזיז את יד ימין שלי יחד איתה,

אני כמובן לא מוותרת ומאזנת בקושי את המשקל תוך הקפדה על ספירה מושלמת!

ואז מגיע תורי.

בהצלפות הראשונות אני מנסה לא לצעוק כדי שלוטוס תישמע מעבר למוזיקה, די מהר אני נשברת ומתבכיינת אבל זה כבר לא באמת משנה-

כי את לוטוס אי אפשר באמת לשמוע, עם בכי ובלי, עם מוזיקה ובלי - את המלמול החרישי שהאישה ספרה בו גם בדממה זאלו לא היה מבין.

ואז אני קולטת לראשונה שהסתבכתי. פאק.

בשלב מסויים, בערך בהצלפה השלישית שלא נספרה כמו שצריך, אני תוהה אם הסאדיסטית שלי עושה את זה בכוונה - מאין סישון ביי פרוקסי שכזה.

ואז לוטוס מתחילה להתבדח עם זאלו תוך כדי - במקום לספור! WTF אישה???

זה לא הוגן! צווחתי בבכי לא ברור. אבל זה היה מאוחר מידי, לוטוס ספרה 8 הצלפות בעוד שזאלו ספר בערך 12 ואני ספרתי 1000.

צ' צ' צ'

צריך להתחיל מחדש.

לפחות יצאתי מהמסיבה כשהשמיעה שלי בסדר, הטוסיק קצת פחות.

 

מוסר ההשכל חברים - כל כלבה ביג'י יומה. 

לא שאני מתכוונת להפסיק להסתלבט על הממלמלת שלי, או לשלם את המחיר על זה 3>

לפני שנתיים. 24 בפבר׳ 2018, 18:39

אותן זרועות חסונות ושריריות שמרימות אותי מהמקום בו נרדמתי לבטחון המיטה,

מנופפות כלפי קיין או מספינקות אותי עד שאייבב בכאב.

 

אותן ידיים קסומות שאופות לי מטעמים שאפילו לא ידעתי את שמם,

שורטות את כל גופי, לפעמים עד זוב דם.

 

אותן זוגות עיניים שמביטות באהבה וחום וממיסות את ליבי,

נועצות בי הבעה בוערת וחשוכה שלא תחשוף טיפת רחמים כשאבכה.

 

אותו גוף מחבק, חם ואוהב שעוטף אותי כשאני חוזרת מהעבודה,

ירתק אותי למיטה ולא יאפשר לי לברוח כשאני נבוכה ורוצה להתחבא.

 

אותן שפתיים מנשקות ומלאות דברי אהבה, הערצה ומחמאות,

יחייכו חיוך מלא זדון כשאגיד "לא" או ילגלגו לי כדי להשפיל אותי בעוד לחיי יבערו.

 

אותם קולות כה מוכרים שאהנה לשמוע שירתם מהמקלחת או המטבח,

יישמעו מעל ראשי בלי לתת לי להיות חלק מהשיח, בעודם דנים בי כבגוש בשר.

 

אותם אנשים שגורמים לי לרצות לחיות לנצח, יגרמו לי לרצות למות במקום... מרוב כאב מהול בעונג.

 

אהבות חיי 3>

לפני שנתיים. 19 בינו׳ 2018, 21:18

יש לי עיניים גדולות בצבע טורקיז ושיער שטני גלי עם בקבוקים בקצוות.

יש לי חזה מכובד וגוף עם קימורים, אבל אני קטנה ויחסית רזה.

והחשוב מכל - אני מתחילה להכיר ביופי שלי.

 

יש לי עבודה שאני אוהבת ומערכת יחסים מוזרה עם הבוסית שלי - שאותה אני אוהבת כמו חברה טובה.

בעבודה אני הופכת אדם אחר, רציני יותר, ועם כל קטן-קומתי מצליחה לסחוף או להלחיץ גם את הקשוח שבקולגות.

בבית יתגאו בי ויספרו על הישגיי לחברים, ואחרי שנים גם אני כבר מכירה ביכולות ובכשרון שלי.

 

יש לי שק של חוויות באמתחתי, נשיכות, נשיקות, סטירות והצלפות.

בחדרי-חדרים או באמצע פארק ציבורי, במסיבות טובות ופחות-טובות.

ובכלל - הגשמתי פנטזיות שחיכו עשרים שנה במוחי וכאלו שכלל לא ידעתי שיש לי.

 

יש לי גרביים מכל הסוגים, של גיבורי-על של מארוול ושל די.סי, מפוספסות שמגיעות עד-הברך, פלאפיות, מנצנצות ועוד.

יש לי תחתונים בכל צורה וצבע, תחרה, חוטיני, שקופים, תחתוני מזל ואפילו אחד עם פרצוף של חתול מבועת.

אבל כשהם מקבלים יחס הם לא נשארים עלי לזמן רב.

 

יש לי אישה עם החיוך הכי מקסים בעולם, שיכולה לאפות כל עוגה, עוגיה או מאפה שרק אחפוץ.

יש לה יכולת לעשות את הדברים הקטנים שתמיד ישמחו אותנו, להפתיע ולסחוף יחד עם האנרגיה הכובשת שלה.

כשהיא תלך ברחוב, כמעט כולם ישימו לב אליה, ומידי פעם גם כמעט תגרום לתאונה. 

 

יש לי גבר עם יכולת אפיית הלחמים הכי מרשימה שיצא לי להכיר, וגם יכולת אכילת לחמים בהתאם.

יש לו חוש הומור מבריק, שנון, מטופש או סתם מעוות והוא ממלא את חיינו בצחוק וחיוכים.

לא מזיק שהוא גם גבוה, שרירי ומסוגל לענג שתי נשים ביחד עד שכרון חושים מוחלט.

 

יש לי דומית אכזרית, שאוהבת לשרוט ולנשוך את כל גופי - לחרוט בי סימנים שנשארים משך שבועות.

עיניה הופכות כהות וחיוכה מאדים בעודה נותנת בי מבט כאילו הייתי הטרף הכי טעים בסוואנה.

היא תמיד תהיה שם מתחת לפני השטח, ותתפרץ מתוך האישה שאני אוהבת גם ברגעים תמימים של חיי היום-יום.

 

יש לי אדון מרושע, שלועג לי. הוא ישמח אם אנסה להתחצף או להתחמק, כי מבחינתו זה יותר משעשע ככה.

הוא יתן ספאנקים עם ידיים ריקות, ללא כל שוט או קרופ - ויצליח להעביר כאב רוטט בכל גופי.

גם אחרי שנים לא אתרגל לכאב, ואתבכיין ואפחד כשהוא מופיע - ואז יצחק לי בשמחה על היותי סאבית מפונקת.

 

 

 

מי אני? אישה שלמדה לאהוב את עצמה כי אהבו אותה מספיק.

מה אני? אביר שהצליח להביס את השדים שלו.

יש לי זכרונות לכל החיים וחיים שלמים לצבור זכרונות.

יש לי אהבת-אמת.

לפני 3 שנים. 13 באפר׳ 2017, 21:26

אני נכנסת לחלל הזה, שעוצב כ"כ בקפידה.

חלל כזה שתמיד ירגיש מזמין ויצור חשק.

בעבר היו תלויות בקיר המרכזי תמונות שחור לבן או אדום של ערום אומנותי, היום תלויה שם תמונה כחולה של ירח גדול מתנשא מעל להרים ומשקיף לנהר.

אני מטיילת במשעולי הזכרונות, הישנים והחדשים שיצרנו.

מעבירה מבט על קופסת כפפות לייטקס חד-פעמיות, ספרדר שאיתגר את הגמישות שלי עד לפני שעה, נוזל חיכוך, דילדו שקיבלנו לפני מספר שנים במתנה ליומולדת של לוטוס* ושאקלים שהגבילו את התנועה שלי בחלק הנעים יותר של היום הזה (שהיה מאוד נעים כשלעצמו).

אני נזכרת כיצד בפעמים קודמות אספתי מרצפת החלל הזה גם קיינים, שוטים ואזיקים ועוד מיני צעצועים.

ריח הנוזלים וההתרגשות עדיין עומד באוויר ואיש לא ממהר לפזרו.

הסדינים הסתורים על המיטה הענקית מוסיפים עדות על מה שהיה שם ויוצרים בי ריגוש כשאני חושבת על מה שעוד יהיה כשנחזור לשם במהלך החג הזה.

 

אחחח... איך אני אוהבת את מראה חדר השינה שלנו אחרי 3>

 

 

 

*אגב איון- זו ממש מתנה שממשיכה לתת. אז תודה שוב ;)

לפני 3 שנים. 29 במרץ 2017, 20:41

בעברי הלא-כל-כך רחוק שנאתי כל מה שקשור לתשומת לב מאחרים.

שנאתי להצטלם, שנאתי להיות במרכז הערב, כמו נגיד בגלל שהייתי כלת היומולדת, ושנאתי להרגיש ש"כולם מסתכלים עלי".

בגלל זה היה לי ברור שאם יש משהו שאני לא בקטע שלו- זו פומביות.

מפה לשם, נפלתי בבדס"מ ובסופו של דבר הגעתי לניקוזו הישראלי שידוע בשמו "הכלוב".

כניובית לא באמת הגעתי עם רשימת מכולת מה אני רוצה ולא רוצה, אבל ידעתי שכשזה יהיה זה לא תהיה שאלה.

אז זרמתי... לא במובן של ממש ללכת ולהסתשן כי לקח זמן עד שמצאתי את המתאימים לי.

אבל כן במובן התפיסתי. לא נרתעתי מהמחשבה על רוב התיאורים וההצעות שקראתי בבלוגים, במגזין ובהודעות שהופנו אלי.

אפילו ניסיתי את כל הקטע הזה של משימות וירטואליות וגיליתי שלצייר כוכב על מקום לבחירתי שבו הייתי רוצה נשיקה ולשלוח לו תמונה באמצע יום עבודה לא ממש עושה לי את זה- ואותו וירטואלי גם קיבל תמונה של כוכב המתנוסס על צווארי הענוג ותו לא.

ואז יצאתי די סלאטית ואת השבוע להכרותינו חגגנו בסשן הראשון שלי.

ושבוע אח"כ כבר יצאתי איתם למסיבה לכבוד יום ההולדת של לוטוס.

מסיבת הבדס"מ הראשונה שלי, איזו התרגשות ואין לי שום דבר ראוי ללבוש. אבל המחסור במחוך לא הפריע להם והם אפילו לא זרקו הצעה אקראית שאבוא בערום אז ההתרגשות שלי לא נפגעה (כאמור, פומביות לא הקטע שלי).

ואז ראינו אותו במלוא תפארתו- את הצלב. אתם יודעים איזה. לא משנה איפה המסיבה ומה הליין, תמיד תהיה איזו במה ממוקמת בצורה אסטרטגית ועליה יעמוד בגאווה הצלב.

אני לא ייחסתי לו חשיבות ועדיין הייתי מלאת כוכבים מפעילותינו בקומה למטה.

הוא הסתכל עלי ושאל אותי את ה-שאלה, השאלה היחידה שהייתה יכולה לגרום לי לעלות לבמה הזאת ולתת להם לסשן אותי על הצלב הזה... "כמה את אמיצה?".

ואז נחרץ גורלי. זה עשה לי את זה.

הייתם חושבים שהשאר היסטוריה, אבל זה ממש לא נכון. כי חלק מהעניין זה שלא משנה מה, אני לא מצליחה להתרגל.

לא משנה בכמה מסיבות נהיה, ברגע שאנחנו מתחילים לצעוד לאיזו ספה, צלב, מעמד כלשהו כדי לעשות את מה שבאנו לעשות, יהיו לי פרפרים בבטן ופתאום אהפוך מודעת יותר ויותר לכל צעד שאקח קדימה.

לפעמים אני משתתקת ובולעת רוק ולפעמים אני מקפצת במהירות כדי לנער ממני את התחושה.

הם ממקמים אותי בתנוחה שיעדיפו לאותו רגע ואני אעצום עיניים חזק-חזק.

הם יפשיטו ממני חולצה, חזייה או ירימו חצאית והעור שלי יצטמרר בחידודים-חידודים (התחתונים במקביל יירטבו).

ואז הם יתחילו. סטירות, נשיכות ועולם שכולו טוב. אני אשכח איפה אנחנו ומול מי אנחנו ואהיה מאושרת וכאובה.

בשלב מסוים אהפוך מודעת עד כמה אני רעשנית ותציף אותי בושה שבטח אני מפריעה לכל מי שסביבנו וכמה צומי אני ודאי יוצאת. הם ילעגו לי שאפשר לשמוע אותי אפילו מעבר למוזיקה ואני אנסה לשתוק ולא לצרוח- ללא הצלחה.

אבל לא תמיד המשחק הקטן הזה יספק אותם, מתישהו יתחילו ללחוש לי באוזן, לספר לי מי צופה בי וכמה צופים, מה הם עושים בזמן שהם צופים בי ואיך הם או הפרטנרים שלהם נוגעים אחד בשני תוך כדי הצפייה (ומה שנותר מהתחתונים הפיציים שאני לובשת למסיבות כנראה כבר יטבע לחלוטין).

הגוף שלי יהפוך רגיש יותר לכל תנועה ומגע והתחתונים שיופשלו ממני יעבירו חמימות בחלקות העור שיחככו בדרכם.

אני אומר לעצמי שהם סתם משקרים כדי שארגיש את זה, אנשך את השפתיים ואתקע ציפורניים בדומם כלשהו כדי להשקיט את הבושה .

ולפעמים, כשיתחשק להם להיות רעים ממש, הם יסובבו את ראשי לכיוון הקהל ויצבטו ויספינקו עד שאפקח את העיניים ואראה את קהל הצופים.

אני אביט מופתעת בקבוצת האנשים ואבין שלא שיקרו לי.

וכך, מבעד לדמעות, אראה זרים שצופים בי בזמן שממשיכים לגעת בי בכל המקומות הכי אינטימיים, להכאיב ולגרום לי לצעוק כך שכולם ישמעו ותוך כדי הם יאמרו בטון משועשע עד כמה אני זונה ושאני יכולה לומר שאני לא אוהבת פומביות אבל הגוף שלי אומר משהו אחר לגמרי.

לבסוף ילטפו את כל כולי ויעטפו אותי בחיבוק קרוב-קרוב שיסתיר אותי מפני כולם. וכך ירד המסך.

בקיצור, אפשר אולי לומר שאני בקטע. בקטנה כזה.

אבל זה לא באמת מפתיע בהתחשב בכך שהם גילו לי שאני בקטע של הרבה דברים צפויים יותר וצפויים פחות.

 

לדוגמה, לפני כמה ימים גיליתי שאני לא יכולה לשמוע את השיר הבא בלי לחשוב על חני נחמיאס כשהיא נאנסת:

 

 

ומשהו גם אומר לי שאם יבקשו ממני לשלוח באמצע יום עבודה תמונה עם כוכב על חלק נבחר בגוף אז זה לא ישאיר אותי אדישה והצילום לא יהיה של צוואר.

 

*בכוח אני מקווה שזה ענה לציפיותייך ;)

 

לפני 3 שנים. 1 במרץ 2017, 21:42

את במכון קעקועים.

האויר מלא ביצירתיות נהדרת (טוב וגם בריח של גראס).

יש זמזום מהפנט ברקע ממחטים שחורטות כרגע עמוק בעור של מישהו בחדר ליד.

כל הגוף שלך מתעורר ורוצה... מחט על העור... על הגוף... לקעקוע... לפירסינג... לא משנה מה.

זה מזוכיזם מסוג מאוד מסוים, אחד שמטמיע בך אומנות יפיפיה, קישוט וגיוון לגוף שאת הולכת איתו 24/7. צבע לחיים.

את הקעקוע הראשון עשיתי בגיל 17 (למרות שרציתי עוד מהגן).

את השני רק שנה שעברה (כי פחדתי להתמכר אז נתתי לי מרווח יפה-יפה ביניהם).

הבטחתי לעצמי שאקבר עם שלושה (הייתי חייבת לחשוב על מספר כדי שאעצור מתישהו).

אז אני במכון, קובעת תור לקעקוע שאני קונה לאחותי ליומולדת 20 כמיטב המסורת (ככה גם היה עם אח שלה :)) וחושבת איך בא לי גם.

ואז... אני נזכרת שלפני כמעט ארבע שנים הבטחתי הבטחה, שהייתה אמורה להישאר ברמת הבדיחה.

אבל מישהו (אהמ אהמ) לקח אותה ברצינות, ועכשיו אני תחת איום מתמיד שהקעקוע הבא שלי יהיה זה-

אם היינו בית במשחקי הכס, אלו היו הסמל והמוטו שלנו

 

...לפחות זה יותר הארד-קור מברנדינג.

אוי לי.