Fringe of my mind

שהוא עשה לי בתרגילי קרב מגע שלנו.

מה תגידו על זה?

כשלקחתי את צעדיי הראשונים בכלוב נשאלתי את השאלה הזו כמעט בכל התכתבות, גם בפניה הראשונה מניק כזה או אחר (שבתמורה לא נענתה).

אני מצדי בכלל לא הבנתי מה רוצים ממני.

למה צריך להיצמד לאיזה תסריט של פנטזיה? למה לא פשוט לסמוך על כימיה ודימיון ולרוץ עם זה במקום?

מה גם שהשאלה בד"כ עשתה לי טרן-אוף.

כי הפנטזיה, שלי לפחות, היא שיעשו בי מה שרוצים בלי לשאול לדעתי. אז לשאול קצת חוטא למטרה, לא?

ושלא תבינו לא נכון, יש לי פנטזיות. והרבה.

יש לי גם לא מעט חלומות מיניים, משונים למיניהם.

אבל השאלה זו - כששואלים אותי אותה - יוצרת לי בלנק במוח. פתאום אני לא זוכרת שום פנטזיה וגם לא יכולה לייצר אחת במקום.

דווקא כשאני מוסחת בדעתי אני פולטת לא מעט פנטזיות, או הרמות להנחתה, כפי שנכתב כאן בעבר.

לכן עם השנים התחלתי לפתח קצת טינה לשאלה הזו.

ואז הגיעה רוני...

רוני היא חברה טובה שעוברת תהליך מדהים של גילוי עצמי והיא נחמדה מספיק לשתף חלקים ממנו בפייסבוק שלה.

בין היתר היא החלה לכתוב ספר אחרי שחשבה שכבר לא תיגע בעולם הכתיבה יותר (שממנו התפרנסה שנים ארוכות).

הספר שלה עוסק בפנטזיות מיניות של נשים.

וכשהיא סיפרה לי עליו לראשונה... מודה שלא התלהבתי :\

שנים של קריאה בכלוב עושים איזה דה-סנסיטיזציה לכל הנושא, ולכתיבה נשית על הנושא בפרט.

כמובן שפירגנתי ובכנות אמרתי לה שהיא מוכשרת מספיק כדי לכתוב על הנושא בצורה מיוחדת ושונה בנוף

(כי בהיותי אדם קצת מתנשא משום מה הייתי בטוחה שכל העולם ואשתו כבר קראו וחרשו על הנושא - ושכחתי את הפרט הקטן הזה שמחוץ לכלוב זה דווקא לא נכון!).

ואז רוני התחילה לפרסם הצצות. לא לפנטזיות אלא דווקא לפניות שקיבלה.

נשים בנות מעל ל-80 שעדיין יש להן את החשק והתשוקה, לפחות לפנטז.

נשים שהפנטזיה הכי הכי כמוסה שלהן היא רק - שיראו אותן כמו שהן.

נשים מכל גווני הוניל-והלא-וניל שרוצות לשתף ולספר וחלקן אפילו מתביישות (יש עדיין בושה במיניות? אני פתאום מבינה שאני ממש חיה בבועה).

עולמות שממש לא מוכרים לי, שמסקרנים ומרגשים אותי ושגורמים לי, פעם נוספת, להבין ולהעריך את האושר-הרגשי והעושר-המיני שיש לי בחיי -

כל אלו נחשפו בהצצות קטנות למה שבדרך והאמת - ראיתי את הדברים אחרת פתאום. אני מתה לקנות עותק מהספר הזה!

וזה עוד לפני שקראתי את הפנטזיות עצמן.

אתמול רוני אמרה לי שדווקא כאן, בקהילתנו הקטנה, היא עוד לא פנתה לנשים לבוא ולספר ולשתף.

דווקא איפה שנשים חולקות יום-יום את הסודות והפנטזיות שלהן.

היות שלרוני אין קשר ישיר לקהילה אז היא שאלה בעדינות אם תוכל להיעזר בנו.

לדעתי, לא יתכן שיצא לאור ה-ספר פנטזיות הישראלי ללא נוכחותן של נשות הכלוב.

אתן מוזמנות לבחון אם בא לכן לשתף גם את העולם הונילי בכתיבה שלכן (זה כמובן אנונימי).

מי יודע? אולי דווקא מאיתנו יגיעו פנטזיות על שעות של ליטופים לאור נרות וסקס ונילי כמו בסצנה משולחן לחמישה?

אני את שלי כבר תרמתי :)

************** למתעניינות - לינק לפרויקט ****************

אני אישית - בכלל לא.

להפך! אני מתחמקת מעדשת המצלמה כל עוד נפשי בי (אלא אם אני שיכורה ובחו"ל).

ואפילו יש פעמים, כמו אתמול, שבהם ננזפתי על-כך שהייתה לי הזדמנות לרגע סטורי/רשת חברתית חזק מבחינה תדמיתית-עסקית ולא לקחתי אותה.

ומנגד...

יש לנו את החברה הזאת (אהמ אהמ כחש) שכשאומרים לה לצלם קנס כדי לכתוב עבורה בקשה לבטל אותו -

היא שולחת תמונה של הפרצוף העצוב שלה בעודה מחזיקה את הקנס. רחוק מהמצלמה. וזה בכלל הצד האחורי שלו עם לוגו העירייה.

אז כמה אתם, קוראים יקרים, מותנים להצטלם?

איפה אתם בסקאלה?

ואם היו מבקשים מכם לצלם קנס כדי לכתוב לכם ערעור - איך אתם הייתם מצלמים אותו?

"תקשיב, ביום שישי תשמור עליה. פעם שעברה היא לא יכלה לקפל את הברך!"

ככה הסתיימה שיחה של דקות ספורות בינינו לבין המאמן שלי.

וכיצד קרתה שיחה כזו מוזרה?

תתפלאו אבל אני אדם קצת טמבל בכל הנוגע לעולם הדייטינג והריורים בפומבי.

סביר להניח שהיו לא מעט גברים ונשים שניסו להתחיל איתי במהלך חיי וגיליתי אדישות גמורה מצדי -

והם לעולם לא ידעו שזה כי אני פשוט לא הבנתי שזה מה שקרה שם בכלל.

לכן כשזאלו ולוטוס התווכחו איתי שלמכון הכושר אנשים מגיעים כדי להכיר ולפלרטט ולא כדי לשקוע באימון הייתי בטוחה בצדקתי.

טלפון למאמן האישי שלי הוציא אותי סתומה כמובן.

"באיזה סרט את חיה?" שאל בפליאה.

"הרי כבר כמה פעמים אמרתי לך שאת ממש מיוחדת בהתנהגות שלך במכון"

"אבל אבל זה לא יכול להיות" השבתי במבוכה, לצלילי צחוקם המנצח של זאלו ולוטוס, "כולם כ"כ רציניים באימון שם"

"איזה רציניים, כל המתאמנים שלי ממש חרמנים. אבל את, את לא רואה אף אחד ממטר. אפילו כשהמתאמן הכי חתיך של המכון, זה שכולן רוצות, בא לדבר איתך את סתם... סתם היית נחמדה כמו תמיד" 

"מי זה? אני אפילו לא זוכרת את זה"

"ומתישהו מישהו ניסה להתחיל איתך ואת בכלל נפנפת אותו"

"מה? מי זה היה? מתי זה קרה? איך הוא נראה בכלל"

"אין אין, את משהו מיוחד את. אפילו יש את המאמן השרירי הגבוה הזה שכולן נמרחות אליו"

"אה נכון, זה"

"אליו שמת לב?!"

"אמממ... כן" אני עונה בעודי מתחילה להסמיק "רוצה לדעת למה?"

"נו נו"

"כי הוא מזכיר לי את הדמות של הטמבל הכחול הגבוה מהמפלצות בספייס ג'אם"*

"לא את לא אמיתית"

שיחה משפילה לכל הדעות. שיחה שאספוג עליה עוד הרבה בדיחות על חשבוני.

וחבל שהיא לא הסתיימה שם, כי זה השלב שהוא כבר דרש לדבר עם זאלו על המסיבה.

ולמה בחר המאמן האישי שלי לנזוף בשולט החמוד והלא-מזיק שלי?

לפני כחודש היינו באלקטרז וכהרגלם בקודש השולטים שלי בחרו להציב אותי על אחד המכשירים - בתנוחה הפוכה מייעודו ומאתגרת במיוחד.

הוצלפתי שוב ושוב בעודי מנסה לאזן בין יציבות ברכיים על משטח ממש צר שנועד להכיל ישבן,

זרועות מתוחות ואזוקות לראש המושב,

ומשענת שחובטת לי בחזה בכל הצלפה והצלפה.

היה תענוג :)

אממה, ביום ראשון העוקב היה לי אימון.

המאמן שלי לא הבין מדוע אני לא מצליחה לכופף את הברכיים כמו שצריך וכמובן להצמיד את המשקולת 14 קילו לחזה (המאוד כואב שלי) תוך כדי.

מפה לשם, נאלצתי לספר לו מה היה במסיבה. ולגלות שהוא מאוד סקרן לגבי מסיבות אבל חברה שלו לא בקטע.

ומאז... בואו נגיד שהוא מאוד מתעניין.

לכן בתמימות סיפרתי לו שאנחנו מתכננים לצאת בפורים.

ולהפתעתי האיש נכנס להיסטריה שיפצעו לי את הברכיים ושאני חייבת להגיד להם לשמור עלי!

הסברתי לו שבשמונה וחצי השנים האחרונות מעולם לא נפצעתי (כלומר, פציעה לא-רצויה) אבל הוא לא הסתפק בכך.

בעקרון הוא טען שהוא הולך לאיים על זאלו, אבל בסוף השתפן ונתן לו "רק אזהרה ראשונה".

עכשיו נשאלת השאלה - האם זאלו יעמוד במילתו?

ובכלל, המאמן שלי עשה טעות אסטרטגית ושכח שגם יש את לוטוס בתמונה. האם היא תנסה להתחשב בו?

האם אני אקבל נזיפות ביום ראשון?

פה פה פםםםםםם

בקיצור, מי בא היום לקורבו להשגיח על שניהם?

זה למען הסקווטים אנשים!

*לאחר ששלחתי למאמן תמונה של הדמות - הוא אישר שאכן יש דמיון ואמר שעכשיו יתקשה לדבר איתו בלי לחשוב על זה ;)

הוא:
קורא לנו 'שפחות' עם חצי חיוך בשעשוע
היא:
קוראת לו 'אדוני' בלחישת אהבה
אני:
יורקת אליהם 'אדוני' ו'גברתי' כאילו זו קללה

הוא:
מקפיד לחלק לצלחות שלנו את מה שאנחנו הכי אוהבות במנה
היא:
מעבירה מהצלחת שלה לשלנו את מה שאנחנו הכי אוהבים במנה
אני:
בודקת שנתנו לי כמות מספקת בצלחת

הוא:
מביט בי נאבקת להחזיר כלים למדף הגבוה כי זה מצחיק אותו
היא:
עוזרת לי לשים את הכלים במדף הגבוה, קוראת בהתפעלות כמה אני "קטן" ומשאירה אחריה את דלת הארון פתוחה
אני:
עומדת על קצות האצבעות כדי שלא אצטרך לקרוא לעזרה ולספוג את הלעג מדרי הבית

הוא:
אני חושב שהיא לבושה מידי כשאנחנו הולכים למסיבות
היא:
תזכיר לי למה אנחנו מרשים לה ללבוש בגדים בבית?
אני:
פיג'מה פלאפית 3> 3> 3>

הוא: 
זה היה סרט טוב!
היא: 
איזה סוף נהדר, מרושע ולא צפוי.
אני: 
[בכי][מקנחת][בכי] אני שונאת שאתם בוחרים את הסרט!

ז'אנר הבדס"מ, ככל ז'אנר אחר, הוא תלוי אדם.

יצירתיות, אינטימיות, כימיה וכיו"ב לעד ישפיעו על טיב הסשן ושביעות רצון הצדדים.

גם האישיות משפיעה כמובן.

קחו למשל שני דומים שפשוט עושים מה שבא להם, גם אם מדובר באקט חדיש ויצירתי (אהמ אהמ פלפל חריף) או במשהו מוכר ואמין (קשירה לצלב).

תוסיפו סאבית מטומטמת לחלוטין ותמצאו שגם הסשן הכי "בסיסי" עדיין ישפיל אותה לחלוטין, כן גם אחרי 8 שנים ביחד.

הכל התחיל בחגיגות 18 שנה של הזוג המלכותי שלי. במקרה הן חלו ביום החופש האחרון לחגים אלו, אז איך יעבירו השניים את הזמן עד ארוחת הערב באלבמה? ניחשתם נכון.

הוא מעיר אותי מנמנום שהיה אמור להפוך לשנ"צ ומתחיל לצבוט לי את הפטמות. מעל ליללות שלי הוא קורא לה מהחדר השני לבוא ולשחק איתו ב"צעצוע".

"אני לא צעצוע" אני מוחה בתוקף בפעם המי יודע כמה מאז שהכרנו.

כמה דקות של ליטופים ונשיכות מעלות לי את לחץ הדם, טמפרטורת הגוף שלי מרקיעה לשחקים והמוח פרש להפסקה מתודית.

"ספרי לנו כמה זונה את" היא אומרת עם הטון המרושע הזה שלה, יודעת היטב כמה אני כושלת ברגעים כאלה.

'כמה זונה אני?' אני שואלת את עצמי. כבר שמונה שנים שאני חוככת בשאלה הזו ובאופן מפתיע אין לי תשובה. אולי בגלל שמדובר בשאלה פילוסופית כבדת משקל או אולי בגלל שאני תמיד חוככת בה כשהמוח שלי במצב נוזלי לחלוטין.

'זונה גדולה'? אני חושבת לעצמי בין ההפצרות שלהם שאפתח את הפה ואגיד משהו. לא זה טפשי, מה קשור גודל עכשיו?

'זונה נפלאה'? כן בטח, תשובה כזו תזמין לי סטירה מצלצלת, אני אומרת לעצמי. בעודי חוטפת סטירה על ההתמהמות בתשובה.

"די נו..." אני מתחננת על חיי. "לא יודעת..." אני מנסה להשיג פטור מהדרישה. מאמציי כמובן זוכים לצביטות, ספנקים וסטירות לחי. אהה וגם ללעג וקלס כמובן.

"בסדר בסדר... שנייה... אני זונה מטונפת בסדר? רק חושבת על סקס כל הזמן טוב לכם?" אני עונה בהתבכיינות שכזו. תשובה לוקה בחסר ללא ספק, במיוחד אחרי שנים רבות של אימון, אבל הפעם זה מספק אותם. כי הם פשוט החליטו לעבור לשלב הבא.

הוא עומד מול המיטה והיא מציעה במתיקות "מזמן לא ראיתי אותה מאוננת לך על הרגל". רק לא זה?! אני מזדעזעת. בחיים לא אצליח להתרגל לאקט הזה. אקט מבלבל שתמיד שם אותי במצב שאני לא יודעת אם אני מגורה או לא (ברור שכן) ולמה אני מסכימה לזה בכלל ואוף.

הוא מביע התלהבות לרעיון אבל נשאר לעמוד. רגע, משהו לא בסדר בתמונה הזו...

"בואי לכאן" הוא אומר לי ומחווה עם היד לרגל שלו. אני יורדת מהמיטה ומאזנת את עצמי בכריעה על קצות האצבעות, מרגישה כל שריר תפוס מהאימון שעשיתי בבוקר ומחפשת לאחוז במשהו בעודי מתחילה להתחכך בו ברעד.

אני נשענת לאחור למיטה והוא מזיז את הידיים שלי. לא מרשה לי לרמות. יללות מתחילות לעלות מגרוני אבל זה חסר טעם. אני מנסה לתפוס בו בכל דרך אפשרית, כולל בתחת (אם אין ברירה אז אין ברירה) ולבסוף מוצאת את עצמי מחבקת לו את הרגל. ומאוננת עליה במבוכה עצומה.

אני שומעת-לא-שומעת אותם מדברים עלי מעל ראשי אבל אני מרוכזת מידי במאמץ לאזן את הגוף, בתחושת ההשפלה הנוראית ובחיכוך הנהדר ולא מצליחה להבין מילה ממה שהם מחליפים ביניהם. סיוט. ואז אני עומדת לגמור ומנסה להשקיט את האנחה כמה שניתן, מרכינה ראש על הברך שלו ורוצה קצת למות.

אבל לא סיימנו מסתבר. הוא מזיז אותי ומתפשט. "בואי לפה" הוא אומר לי שנית, הפעם מחווה לחלק שונה לחלוטין בגופו. אני מלקקת שפתיים כמעט בלי שליטה ואומרת בתמיהה "מה?"

באמת מה קיטי? כאילו שאת לא מבינה. כאילו שאת פעם ראשונה מוצצת לדום שלך. סתומה.

אבל זה לא עוזר. קול ההיגיון הקטן שעוד נותר בי לא מגיע ליתר הגוף. והוא נאלץ לבוא אלי בעצמו, להחזיק לי את הראש ולכוון אותי. לזכותי יאמר שבשלב הזה כבר הבנתי את המסר ולקחתי אותו עמוק לגרון באהבה, ליקקתי ומצצתי בחדווה והתעלמתי מהאנחות שאני מפיקה בלי שליטה כשאני עושה את זה.

אבל הוא החליט שהפעם לא מתחשק לו על הקצב שלי ולקח את העניינים (כלומר את הראש שלי) לידיים. איך אומרים בעגה המקצועית? זיין לי את הפה.

ואני חסרת אונים ולא נושמת, מתחילה להרגיש איך הרוק שלי מטפטף לי על החזה ועל הירכיים ונבוכה מזה. ואז אני נבוכה שזה מביך אותי אחרי כל כך הרבה שנים כמו איזו סאבית ניובית שפעם ראשונה שמזיינים לה את הפה.

מתישהו הוא מחליט שהוא אימן את השרירים שלי מספיק, הוא עוזב את הראש שלי והולך צעד אחורה, מרים אותי לעמידה על רגליים רועדות וזורק אותי למיטה.

אחרי שיסיים לזיין אותי עד שאראה כוכבים ויותיר אותי גוש רטוב, נוזל ומאושר על המיטה שלנו אני אסדיר נשימה ואחשוב לעצמי... על הארי פוטר ולמה תמיד דברים שאני מוצאת אותם רומנטיים מתקשרים אצלי לסקס הסוטה שלנו?

קרה לכם פעם שכמעט מתתם בצורה מטומטמת ממש ואחרי שירד האדרנלין התחלתם לצחוק מהתמונה בראשכם?

האם לפעמים אתם סתם חושבים על מותכם ומגיעים למסקנה שהוא יהיה מטופש לחלוטין?

אוהבים לצחוק על המוות?

ובכן חברים, המשחק שלי הוא בשבילכם!

אני מאתגרת את תושבי הכלוב לפרסם בבלוג שלהם שלוש דרכים מטופשות ביותר שיתכן שהם ימותו בהן, בסדר יורד כמובן. ולנמק כמובן.

להלן שלי:

1. סיכוי ודאי לסיבת המוות

שבירת מפרקת במקלחת. אני אוהבת להתקלח עם מוזיקה. אני אוהבת לרקוד כשיש שיר ממש קופצני. כשיש שיר כזה במקלחת אני עדיין מקפצת בלי לייחס חשיבות למיקום ולמצב הרטיבות של הרצפה. אני קלאמזי ונופלת גם במשטחים יציבים, יבשים וכשאני בכלל סתם עומדת לתומי.

2. סיכוי כמעט ודאי לסיבת המוות

נפילה ממקום גבוה או לתוך מזרקה ממש עמוקה. אני מאוד אוהבת לעמוד במקומות גבוהים ולהצטלם בסביבת מזרקות. כשאנחנו בחו"ל שיקול הדעת שלי הוא רופף במקרה הטוב. ואני היפר. ואני גם חצי מהזמן שתויה. כבר קרה שקפצתי למזרקה (חשבתי שהיא שטוחה וריקה) עמוקה עם מים קפואים באמצע פארק בוינה וזאלו היה צריך למשות אותי משם עם שני אנשים זרים שראו שהוא מנסה בכל כוחו להציל את בת זוגו המטומטמת. לא בטוח שלמדתי לקח.

3. סיכוי סביר לסיבת המוות

לוטוס יום אחד תחנוק אותי (ולא בקטע מיני יא סוטים). אני טיפוס של בוקר, למעשה אני טיפוס של לקשקש בלי סוף בכל שעות היום אלא אם אני ישנה או מדוכאת. לוטוס היא ממש לא טיפוס של בוקר. לפעמים אני מצליחה להיזכר בזה ולסתום אבל זה לא קורה מספיק. לוטוס גם שונאת שפונים אליה לפני הקפה הראשון והיא יכולה לשתות אותו רק חצי שעה אחרי שאנחנו קמות. לוטוס לפעמים לא ישנה טוב בלילה. כשלוטוס לא ישנה טוב בלילה... טוב הבנתם את הרעיון.

1. כשרק הכרנו לא ידעתי לקנח את האף, הם לימדו אותי.

*ובכל זאת לפני כשבועיים היא קינחה לי את האף בזמן שמצצתי לו (בדיוק בכיתי לפני וזאת הייתה הדרך שלו לנחם אותי... או בעצם להשתיק אותי?).

2. כשרק הכרנו חווינו חודשיים של שכרון חושים מוחלט. לא עשינו כמעט כלום חוץ מלהסתשן, להזדיין ולאכול (בקושי הצלחנו לעבוד).

הבעיה הייתה שעוד היינו על קונדומים, ואני כמובן רגישה, אז איכשהו פיתחתי דלקת בדרכי השתן אבל לא רציתי לחזור הביתה.

מפה לשם, לוטוס פנתה לרופאה שלה וטענה שיש -לה- דלקת ובפועל אני זאת שעשתה פיפי בכוס כדי לקבל מרשם.

3. כשרק הכרנו גנבתי בטעות חוט דנטלי (אני אפילו לא זוכרת איך זה קרה). כעקרון לא היה בו שום צורך כי אף אחד מאיתנו בכלל לא היה עושה.

מפה לשם, היום כולנו עושים כל יום 😊

איך זה? שואלים אותי לפעמים ואני מחייכת, ממתיקה סוד.

כי האמת היא שזה פשוט כיף אבל לא בגלל הסיבות שאנשים חושבים (טוב, גם בגללן).

זה לא מאורת סקס, סמים ובדס"מ פה וגם לא טלנובלה בלתי-פוסקת עם מונולוגים על קנאה ונקמה המוגשים לאדם שעומד מאחוריך ברקע (הלוואי והייתה לנו אח בבית).

זה פשוט זה. אנחנו. מצחיק, סקסי, שמן. השילוש הקדוש.

ועבורי זו בכלל חוויה שמעולם לא חשבתי שאחווה, אהבה שמעולם לא חשבתי שאקבל ושגרה שפשוט לא הייתה עולה על דעתי גם בעוד מיליון שנה.

זה להיות נמוכה בבית של גבוהים:

לא להגיע למדף עם גלילי נייר הטואלט ולשמוע את לוטוס מצהירה לפני השינה שהיא "הצילה אותי" כי היא הורידה לי גליל (אחרת אני מפילה על עצמי חצי ערימה בשלוש לפנות בוקר כשאני מנסה בגמלוניות להוריד אחד).

להפתיע את כולם כשאני מגיעה לצלחת כזו או אחרת כי חצי מהכלים מעבר לטווח שלי אבל יש לי תאומים גמישים בטירוף משנים של נמוכות.

להיאבק להחזיר איזה כלי למדף העליון ואז לגלות שזאלו צופה בי בשעשוע ואפילו לא לטרוח לשאול למה הוא לא מתנדב לעזור.

זה לקרוא למישהו לעזור להוריד לי משהו מגבוה ולשמוע אותם צוחקים "איזה קטן?!".

זה להיות קטנה בבית של גדולים:

להפוך עם הזמן ליצור שלא מסוגל לשבת על הספה כי הוא יכול לשבת או לשכב עליהם.

להיות יום כן-יום לא על הזרועות, המותניים, הגב של זאלו ולגלות דרכים שונות שהוא יכול להרים או להעיף אותי באוויר.

להזדקן בעוד שנה ולא להיות מסוגלת להתלונן על זה כי הם כבר עשו את זה קודם ואצלם זה היה דרמטי ומשום מה אצלי זה כבר לא מרגש אף אחד.

להיות מנודבת לרוץ קדימה, ללכת להביא, להכין קפה או כל מטלה אחרת שעולה במוחם ולא כי אני הסאבית אלא "כי אתה הכי קטן".

זה לשמוע כל יום כמה אני קטנה או לשמוע דיונים ביניהם אם התכווצתי עוד קצת יחסית לאתמול.

זה להיות עם חרדת נטישה בבית של דביקים:

ועל אף שאנחנו כמעט כל דקה פנויה ביחד כשאני אמצא את עצמי לבד אשלח להם סמל בוכה של חתול שכבר תורגם אצלנו לשאלה "איפה כולם?".

ולמרות שאני אלופת השינה למרחקים ארוכים ברגע שמישהו מהם לא נרדם והולך לקרוא או לא מרגיש טוב והולך לישון בסלון אני עדיין אתעורר מזה ואגיע לקחת אותו חזרה למיטה או פשוט אשכב לישון לידו או אקפא מקור כי פתאום אני לא מקבלת חום משני הצדדים שלי (אני ישנה באמצע).

זה כשאני תופסת פינה כדי לקרוא, לישון או כל דבר אחר ואני לא בטווח הראייה שלהם אני אשמע אותם תוהים "איפה החתול?" ובאים לחפש אותי, או שזאלו יבוא ויתחיל להציק לי. ואני אהיה המאושרת באדם.

זה להיות הגורם המפגע בבית של רגועים:

ככה שכשאני שקטה הם ישר יודעים שמשהו לא בסדר ובודקים אם זה עצב, עייפות או אם אני לא מרגישה טוב.

וכשאני פצועה ואין לי יכולת להתרוצץ מנקודה א' לנקודה ב' פתאום כל האנרגיה בבית משתנה ולכולנו חסר משהו באוויר.

כשאני יושבת לאכול עם בגד בהיר מכריחים אותי להחליף אותו ומאיימים עלי שישימו עלי סינור.

זה להיות מהנדירים האלה שהם טיפוס של בוקר ולקשקש ולקשקש לפני שהם בכלל שתו את הקפה או התעוררו ולקבל מבטי שנאה עד שאני מבינה את הרמז וסותמת.

זה להיות היצור הכי צומי בבית של מפנקים:

כי מבן אדם שאכל תפריט של דיאטנית הם הפכו אותי לגוש גרגרנות שרעב ללא הפסקה.

כי אני צריכה שכל הזמן יחבקו ויגעו בי אחרת אני מרגישה שקר לי והלב שלי מתחיל לדמם (ילדות עשוקה וזה).

כי יש לי נצנצים אכילים בכל צבעי הקשת ולא רק שאני שמה אותם על כל דבר שאני רוצה, כשהם ממש גאים במשהו שהם הכינו הם מעודדים אותי לקשט אותו כדי שארגיש חלק מהיצירה.

כי לוטוס נתנה לי להרוס לה קיר ולשים עליו כוכבים שזוהרים בלילה, והוסיפה פה ושם נגיעות של טורקיז לעיצוב של הבית אפילו שהיא אדם של שחור-לבן, והזמינה מנורות קטנות צבעוניות לשים מעל החלון שלנו כי שנים חשקתי בכאלה.

כי כשאני נרדמת לידם בסלון (אני תמיד נרדמת ראשונה) זאלו מרים אותי כמו אחרון הנסיכים מהאגדה ומניח אותי בעדינות במיטה הענקית שלנו ואני מרגישה כמו אחרונת הנסיכות.

כי אי אפשר לספק אותי ואני תמיד רוצה עוד אוכל, סקס או שינה ובכל זאת הם מקבלים את זה באהבה ופשוט טוענים שאני "איד קטן".

כי אני יודעת שלא משנה מה אני עושה באותו רגע מישהו מסתכל עליי בזווית העין וחושב שאני הדבר הכי חמוד בעולם אפילו אם זה טיפול פנים, צחצוח שיניים או שינה (ואז אני מוחה שלהביט במישהו כשהוא ישן זה קריפי אבל לא באמת מתכוונת לזה).

זה לדעת שאם אני עוברת שבוע עמוס במיוחד יש מי שמתגעגע אלי אפילו אם עדיין יוצא לנו לאכול ארוחת ערב ביחד.

אז איך זה?

יש לנו חיי מין סוערים ובדס"מ שפשוט ממיסים לי את כל תאי המוח. ובתור מישהי שכל הזמן רוצה את זה, זה מאוד חשוב לי. אבל זה עדיין לא העיקר.

כי קיבלתי אהבה וחיים מלאים שמפצים על כל כאבי העבר ונותנים לי כ"כ הרבה תקוות לעתיד, שממלאים אותי בצחוק ובאוכל טוב ובחלומות.

בשורה התחתונה קשה להסביר איך זה. זה פשוט טוב.

"זה הכי יפה שהתחננת אי-פעם, רק שתדעי" הוא אומר לי בפתאומיות בזמן ששלושתנו בדרכינו לעבודה.

אני מנסה להתרכז בנהיגה ומתעלמת מתחושות פאנטום שעוברות לי בחלקים שונים בגוף. לא דרך רצויה להתמודד עם הפקקים של יום ראשון בבוקר (או שמא דווקא כן?).

האמת שגם אחרי מעל לשבע שנים הם לא נוהגים להביא אותי למצב של תחנונים ובכי.

שלא תבינו לא נכון, אני בהחלט בכיינית, קוטרית ועושה לא-מעט רעש. והם בהחלט אדישים לזה ועושים מה שהם רוצים בי ובשלי.

אבל בכי כזה חסר שליטה מכל הלב? תחנונים רוויים באימה אמיתית? את זה הם שומרים רק לסשנים שבהם נחה עליהם הרוח (אממ... האמת שזה יותר זאלו. לוטוס מבחינתה כנראה הייתה שמחה לעשות את זה בכל מצב, מקום או זמן).

אז איך הכל התחיל? בחלום כמובן! טוב אולי לא כ"כ מובן.

אז אסביר. ללוטוס יש כשרון לייצר את החלומות המשמימים ביקום. כשעושים סבב סיפורי "איזה חלום מוזר היה לי" או "חלמתי על סקס/אוכל", לוטוס מסוגלת לספר על החלום הכי סתמי שתוכלו להעלות על דעתכם. אפילו בתשדירי חינוך לא יעשו סצנות כאלה.

אבל מידי פעם, כשכוכבי הלכת מסתדרים, יש לה חלום שלא יבייש את מרטין. יצירתי ומלהיב... את זאלו בעיקר.

אותי פחות. כי איכשהו, מסיבה לא ברורה, החלומות "המעניינים" של לוטוס באים על חשבוני.

אותו חלום שהביא לאותו סשן שהביא לאותו ראשון בבוקר - עסק ברעיון שסירבתי בכל תוקף לנסות!!!

רצה הגורל וטעות במשלוח של השופרסל גם סיפקה את האמצעים להגשמת אותו חלום-רעיון לוטוסי להפליא.

ואני... אני המטומטמת עדיין לא הצלחתי להבין שזה בדרך אלי.

אז הגיעה לה שבת בערב. יצאתי ממקלחת נעימה ולהפתעתי על הכרית ליד זאלו נחו להם אזיקים.

התחלתי לעשות קולות התנגדות ולהזכיר שאני לא אוהבת שמגבילים לי את התנועה - כצפוי זכיתי להתעלמות מופגנת.

האזיקים עברו מהכרית למפרקי ידיי - ואז ברוב החוצפה, ולתדהמתי, הונח על ראשי הענוג כיסוי עיניים. אני שונאת כיסוי עיניים!

עד כאן - לא החלום של לוטוס. ולכן לכאורה יש לי תירוץ מדוע אפילו בשלב זה עדיין לא הבנתי שחלומה הולך להתגשם.

"את יכולה לנחש מה זה?" שאלו אותו בזמן שהצמידו לי דבר-מה לאף כדי שארחרח (זה לצערי דווקא כן חלק משגרת היום-יום שלנו, גם לא במסגרת סשנים).

אני בשלב זה כבר עטופה בלחץ, מתנשמת במהירות ומנסה לא לברוח מהמקום - מרחרחת ולא מזהה. מצב מאוד נדיר עבורי. יש לזה ריח עשבי, אבל למה שהם יתנו לי להריח עשבי תיבול עכשיו? מה הקשר?

הם מצטחקקים להם בעונג ומתחילים להעביר את אותו דבר-מה חשוד על הפטמות החשופות שלי.

"נו, איך את מרגישה?" האמת, זה בעיקר קר ורטוב. לא מבינה מה הציפייה? למה כולם מחכים?

הם עושים עוד סבב-שניים על הפטמות שלי. מדברים ביניהם בשפה שאני לא מבינה (עברית).

ואז זה קורה... משהו מתחיל לעקצץ ולהציק. אני זעה באי-נוחות והם כמובן ממהרים להציע עזרה.

"את יודעת מה, אולי לטעום את זה יעזור לך" ואז הם מצמידים לי לשפתיים את הפלפל החריף ואני רוצה למות.

נכון, לוטוס חלמה שהיא מצמידה לי את הירק הנבזי הזה לכל מיני חלקים בגוף אבל לא חשבתי לרגע שהם באמת יעשו את זה?! אני אפילו לא מסוגלת לטעום את זה באוכל. הצילו!

אני מנסה לברוח אבל השפה שלי וקצה הלשון כבר בוערות.

הפטמות שלי מתחילות להצטרף למסיבה בתזמון מושלם.

אני לא רוצה להכניס את הלשון כדי לבלוע רוק כי אני מבינה שזה רק יפזר את ה"טעם".

אני לא יודעת איך זה נראה מהצד אבל אני הרגשתי די מושפלת לשבת עם ידיים אזוקות מאחורי הגב, פטמות שורפות (שאחרי זה ראיתי שרק הלכו והאדימו) ולשון תלויה מחוץ לפה. כל זאת בעודי מנסה לברוח לקצה השני של המזרן עם יכולת תנועה די מוגבלת.

לוטוס החליטה לעזור ולהביא קרח. אם יש משהו שלמדתי כבר בסשן הראשון שלנו - קרח זה אף פעם לא כדי להקל. הקרח הוכנס לפי ואני העברתי אותו בהתענגות על הלשון והשפתיים. הקרח נמס והשריפה חזרה כמובן.

אחרי זה לוטוס החלה להעביר קרח על הפטמות שלי שכמובן הגיבו בהקלה רגעית ואז שריפה מידית וחזקה יותר. וככה זה המשיך כמו נצח או כהרף-עין, הזמן זז אחרת בסשנים.

אני לא זוכרת בדיוק איך זה קרה אבל בשלב מסוים זאלו לקח את הפלפל המקולל והחל לקרב אותו לאזורי הדגדגן והשפתיים שלי. אני בתמורה נתקפתי פאניקה רק מהמחשבה של השריפה הנוראית שזה יעשה לי שם. "תתחנני" הוא הורה לי "אם את לא רוצה שאני אכניס אותו".

דמעות החלו להיקוות בעיני והתחננתי מכל הלב, בלי הסתייגות, בלי ניסיון להתחכם. הייתי נואשת למנוע מהדבר הזה לקרות.

בשלב הזה הפטמות שלי כבר עברו משריפה ועקצוצים לכאב ממשי. ואז הם הסירו את כיסוי העיניים ואני זכיתי לראות את הצבע האדום שהן קיבלו ואת עיגולי האודם שהתפתחו סביבן.

"בואי נקל עלייך" הם אומרים במתיקות. ולוטוס מניחה על הרצפה קערת אוכל של חתול עם יוגורט בתוכה. "לקקי" הם מורים לי ואני נחבטת בין הצורך להשקיט את הבעירה לבין חוסר-הרצון שלי ללקק אוכל מקערת חתול בעודי אזוקה. אני נשברת ומתכופפת לקערה, חלק מהיוגורט בפה וחלק נכבד ממנו על האף - מה שמשמח אותם מאוד כשאני מתרוממת ויושבת ככה, בלי היכולת לנגב את האף שלי, אומללה ומבוזה.

לוטוס לוקחת מעט מהיוגורט ומורחת על הפטמות שלי. אני מייבבת שזה לא עוזר.

"אנחנו דווקא אוהבים חריף" הצהירו שניהם והחלו ללקק ולנשק את הפטמות שלי.

למי ששואל - זה רק הכאיב לי יותר. כ"כ כאב עד שנפלתי אחורה על ידיי האזוקות בזמן שאני ממררת בבכי שכואב לי ושורף לי. ואיש לא ריחם עלי הפעם. איש לא עצר. איש לא הקל.

ואז הם עצרו. האזיקים הוסרו. "מעניין איך זה ירגיש אם היא תמצוץ לי ככה?" זאלו תהה בקול רם. מה שהוביל לדחיפת הראש שלי לכיוון המפשעה שלו. בעודי מנסה להשתלט על הנשימה, הנוזלים, השריפה בפה ובלשון - לוטוס החליטה לעשות שימוש ביתר הקרח ודחפה אותו לתוכי. כמעט מיד התחילו תחושות של קור וכאב בעודי מתאמצת לשמור אותו בפנים.

בעודה מספרת לו כמה אני רטובה, כמו בכל פעם, התקשיתי להאמין לזה. זה כאילו חלקים שונים בגוף שלי בכלל לא מתקשרים אחד עם השני, ואני רוצה לשאול את עצמי: את לא מבינה שאת סובלת עכשיו?

"את קולטת שאת מעבירה עכשיו את החריפות מהפה שלך לזין שלי?" הוא אמר בחיוך מרושע (אני מניחה שזאת הייתה ההבעה שלו) "ואת יודעת לאן זה הולך אחר כך, נכון?" אני ממשיכה עוד כמה רגעים ואז... כן, אז אני קולטת לאן זה הולך. אני מרימה את ראשי אליו במבט תוהה/בוכה/חושש והוא בתגובה דוחף את פני חזרה למקום.

משהו בתיאור של לוטוס על מצב הרטיבות שלי כנראה עשה לו חשק, הוא מושך את ראשי ומסובב אותי בלי כל מאמץ ואז חודר אלי בתנועה מהירה.

למי שתהה עד כמה פלפל חריף יכול לעבור ממקום למקום - ישמח לגלות שבכל חדירה התפשטה בתוכי שריפה. לא חום מחרמן ולוהט אלא שריפה של ממש. כזו שצורבת, כזו של פאקינג פלפל חריף.

הייתה שבת חמה שבוע שעבר נכון? מקווה שגם הקרובה תהיה כזו.

נ.ב. לפטמות שלום.