אז ככה, השבוע מישהו חשב שאני בת 25.
האמת שזה לא משהו חריג, זה קורה לי די הרבה שנותנים לי יותר מעשור פחות מהגיל שלי.
אבל משהו בזה עשה לי איזה... משהו.
אולי כי הוא היה חתיך, חכם ומצחיק וגם ביקש להחליף טלפונים.
בכל מקרה, פתאום חשבתי על כל הדברים שלכאורה עשיתי בגילאים מפתיעים בחיים וחשבתי לכתוב פה פוסט עם רשימה.
אממה, מה שרציתי לכתוב היה פוסט הומוריסטי כזה בקטע של "אתם קולטים איזה סתומה הייתי שזה לקח לי כך וכך זמן??"
ופתאום עצרתי.
"למה ככה קיטי?" אמרתי לעצמי "למה בשיפוטיות? לקח מה שלקח".
אז כן, החלטתי לחלוק כאן רשימה לא ממצה אבל רק כדי להניח אותה כאן. בלי שיפוטיות.
ואז גם המשכתי לחשוב (זה קורה לפעמים) ואמרתי לעצמי שזה יהיה ממש מגניב אם הרשימה הזו גם תגרום למישהו שבמקרה יקרא אותה להרגיש יותר טוב עם עצמו. להבין שמה שהוא חושב שהוא התחיל משהו "מוקדם מידי" או "מאוחר מידי" או שלקח לו "יותר מידי זמן" או שהוא היה צריך "כבר" להגיע אליו - זה לא אומר כלום. שזה ככה גם אצל עוד אנשים.
אז אם תקראו את הרשימה הזאת וזה יעשה לכם חשק לפרסם אחת גם אצלכם בבלוג - מבטיחה לכם שתהיה לכם לפחות קוראת אחת נלהבת :)
הרשימה שלי:
בתת חובה עברתי חרם בפעם הראשונה
בגיל גן התחילו לי פנטזיות בדס"מיות
בגיל 11.5 התחלתי לגדל ילדה (את אחותי)
בתיכון הבנתי שיכול להיות לי כשרון במשהו בעולם
בגיל 17 התחלתי לעבוד
בגיל 20 היו לי לראשונה חיי חברה
בגיל 21 איבדתי את הבתולים
בגיל 23 אוננתי בפעם הראשונה
בגיל 24 התחלתי תואר ראשון
בגיל 26 היה לי סטוץ בפעם הראשונה
בגיל 27 מצאתי אהבה בפעם הראשונה (2X)
בגיל 27 הסתשנתי בפעם הראשונה
בגיל 27 הייתי פעם ראשונה במסיבת בדס"מ
בגיל 27 יצאתי מהבית של ההורים
בגיל 28 הפסקתי להתבייש לרקוד בפומבי
בגיל 30 הבנתי שאני חכמה
בגיל 35 עשיתי הסרת משקפיים בלייזר
בגיל 38 הבנתי שאני אוהבת אנשים ואת חברתם
בגיל 38 התאהבתי מחדש במדינה שלי
בגיל 38 התחלתי לחייך הרבה וגם לזרים
בגיל 39 הרגשתי פעם ראשונה מקובלת
בגיל 39 הבנתי שאני יפה
בגיל 40 סלחתי להורים שלי
אחד האמנים הכי אהובים עלי היה אובססיבי למוות ונהג לצייר שעונים "נוזלים" שימחישו איך הזמן זולג לנו בין הידיים (ונמלים של רקבון אבל לא משנה).
וזה נכון, זמן הוא משאב יקר שצריך לנצל הכי טוב שאפשר אבל בסופו של דבר הוא גם קונספט שהאנושות המציאה. הוא לא חוק אמיתי (מימד זה כבר סיפור אחר).
יש לזמן מטרות חשובות אבל לטעמי הוא לא צריך להגדיר את מי שאנחנו, את ההישגים שלנו או את הערך/שווי של החיים שלנו.
בסופו של יום אני חושבת שכדאי לנו תמיד לנסות ולזכור ש"there is no spoon".
שולחת לכולכם אהבה 🩵