סערה נפלאה בחוץ כמו שרק חובבי חורף כמוני יודעים להעריך.
הבית כולו חשוך מלבד עשרות אורות כריסטמס וקישוטים שפיזרנו ברחבי החלל המרכזי.
אנחנו שרועים על הספה.
אני גמורה מעומס חריג בעבודה, עושה בינג' על פרקים של באפי (בדיוק כשאנג'לוס מפציע לראשונה).
הוא בשזלונג שלו קורא ומידי פעם מציץ וצופה איתי (מה שגורם לי לאושר רב).
מעולם לא הייתה לנו מרפסת ואנחנו נהנים גם מהאווירה הקסומה של הברקים המופיעים בחלון מידי פעם.
לפתע יש רעם חזק במיוחד.
והראש שלי קופץ מידית למקלט. הבניין שרעד כולו, האבק שנפל מכל עבר, החשמל שקפץ כמו סרט אימה, הילדים הצורחים וכמובן - הרעש, הבום הכי גדול ששמעתי מימי.
הגוף שלי רועד ודמעות מציפות לי את העיניים. אני לא שולטת בזה אפילו שאני יודעת שהכל בסדר ושאני בבית מתחת לשמיכה ולא שם.
הוא קולט אותי ולוקח אותי לזרועות החזקות שלו, מצמיד אותי לגוף החמים שלו ומלטף ומרגיע.
אני בוכה לו שאני אוהבת סערות ואני לא רוצה שזה יהיה ככה מעכשיו. הוא מנחם אותי שלא שמענו הרבה רעמים מאז שזה קרה לנו ובסוף אני אתרגל וזה יעבור.
אני נרגעת ואנחנו ממשיכים לפרק הבא שבו אנג'לוס אומר לבאפי כמה גרועה היא הייתה במיטה.
זהו. אין פואנטה לפוסט.