"עכשיו אנחנו נשחק 7 בום. בכל פעם שתפספסי תקבלי הצלפה מהקיין"
היא נחרדה לשמוע את המילים האלו, היא ידעה מה מצבה.
גם ברגעים בהם הייתה חדה וצלולה היא הייתה חלשה בחשבון באופן מביך.
ועכשיו? בעודה עומדת על ארבע על המיטה הגדולה שלהם, כל גפיה רועדים אחרי שכבר זמן-מה הם התעללו בה ברשעות?
לא היה סיכוי שתצלח את זה!
רעש הסטירות שחטפה עוד הדהד במוחה המעורפל, על גופה שכבת זיעה דקה, לחייה רטובות מדמעות ושפתיה מזלת.
היא רצתה לבקש מהם, להתחנן אפילו, שלא יעשו לה את זה!
לא כי פחדה מהכאב (טוב גם) אבל בעיקר כי הייתה נבוכה לחשוף עד כמה טפשה הייתה ברגעים כאלו, בהם מוחה היה מלא עננה מטשטשת ומטפשת (ועוד כשהתקילו אותה בלוח הכפל!).
אבל, כנראה בגלל אותו ערפול, כל מה שיצא מפיה היה צחוק מתגלגל, כי כמה טפשי זה לשחק שבע בום בסיטואציה כזאת!
דרך אותו ערפול במוחה שרק הלך והתעבה היא כן הבינה שהיא מכניסה את עצמה לצרה צרורה עם התגובה הזאת - והמחשבה גרמה לה רק לצחוק יותר חזק.
מעבר לערפל גם שמעה באופן חלקי שיחה שניהלו ביניהם כאילו לא הייתה נוכחת. מחלקי השיחה שהצליחו להיקלט במוחה הבינה שהם דנו בכמה היא סתומה ושכדאי שיתחילו לעזור לה עם זה, למשל בתרגיל חשבון פשוט.
הקיין לא איחר להגיע ונחת על לחייה הימנית בקול הצלפה ובצריבה שהפתיעה אותה משום מה.
לרגע חזרה לחושיה ושאלה בתחינה "אבל למה???"
"כי לא התחלת לספור" נענתה.
מתוסכלת הוציאה אוויר מהאף והתחילה לספור.
"אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, בוםםם!" צעקה כדי שלא יחשבו שפספסה.
"נו תמשיכי מפגרת" אמרו לה בזלזול כי מרוב התלהבות שהצליחה, היא עצרה את הספירה.
היא גם חטפה על זה, שוב, בלחייה הימנית!
כך זה המשיך מספר סבבי-בום אבל בשלב מסוים כמובן שהתבלבלה.
הם מצידם לא באמת עשו את זה קל. תוך כדי הספירה לעגו לה, נגעו בה והביטו בה בעיני נץ.
"...34, 35" שיט!!! "שבע בום שבע בוםםםם" צעקה בפניקה. אבל זה כמובן היה מאוחר מידי.
אח"כ ישכבו שלושתם מכורבלים במיטה. היא תרחף בין ערות לשינה שלווה עם חיוך מטופש על פניה. ודרך הערפול הנעים שיעטוף את מוחה לא יצליחו לחדור אף דאגה, כאב או פחד.

