היא שנאה מעטפות בכל מעודה.
והייתה מודעת לכמה זה מוזר לפתח כלפי עצם דומם יום-יומי כאלה רגשות עזים.
אבל אם הייתם חווים מה שהיא חוותה, גם היחס שלכם כלפי מעטפות היה משתנה.
זה התחיל כשפתחה ביום הולדתה השביעי מעטפה ורודה בריח ורדים, עם הדפסים בדוגמאות של חדי קרן וקשתות. מהסוג שילדים שומרים אח"כ במגירה כאוצר עד שהיא נשכחת ונזרקת.
אבל בתוך המעטפה, הו זה היה מפתיע, לא חיכתה לה ברכת יומולדת שיגרתית אלא מכתב פרידה. מאבא. שעזב את הארץ עד למועד לא ידוע.
הוא ואמה מעולם לא חיו ביחד וגם מעורבותו בחיי היום-היום הייתה אפסית. אבל כשכתב מכתב מרגש מכל הלב, מוכתם במה שנדמה היה כדמעות שזלגו לנייר, היא האמינה לכל ההבטחות שנשאו אותן מילים: שישמור על קשר, שיזמין לה כרטיס לבקר אותו, שהוא ישוב ארצה... כמובן שכל זה לא היה שווה את הנייר שעליו הן נכתבו.
בתיכון הייתה זו מעטפה מכסף עם ציורי פרחים שנעשו בידה העדינה והכשרונית של חברתה הראשונה, אליס.
בתוך המעטפה גילתה מכתב אהבה מרגש שהסתיים בוידוי כואב. אליס החליטה שעל אף כל רגשותיה העזים היא רוצה להיפרד. להתנסות עם בנים.
פשוט לא היה לה האומץ לומר לה את זה פנים אל פנים.
בתואר גילתה בתיבת הדואר שלה מעטפה לבנה פשוטה ללא שם מזהה. בפנים מצאה תמונות אינטימיות שנלקחו מחלון דירתה וכך נסחפה לסאגה עם סטוקר לא יציב בנפשו וטיפול מביך של משטרה כושלת. עד שלבסוף עברה דירה, שינתה מספר טלפון ועברה מכון כושר. למזלה שם זה עצר ולא הייתה צריכה גם לשנות את שמה.
כמו שהיא ראתה זאת מעטפה הייתה בסך הכל מנגנון השהייה עד שתגיע המכה. כאילו מאפשרת כמה שניות של אשליה בהן אפשר לתת לדמיון לרוץ ולחשוב לרגע שתוכנה יהיה משהו שפיר כמו הזמנה לחתונה או חשבון ארנונה. אבל דווקא מעטפות כאלה בדרך כלל נשאו סממנים מבעוד מועד לגבי תוכנן. סמל העירייה, לוגו אולם השמחות, כיתוב של רשות כזו או אחרת, כל אלו עזרו לה לנשום כאשר שלפה מעטפות מתיבת הדואר בידיים רועדות.
אבל עכשיו...
עכשיו עמדה בחניון ריק בשעת לילה מאוחרת וניסתה לא לקמט באגרופיה את המעטפה הזהובה שחיכתה לה בבית על שולחנה ואת הנוספת שמצאה דבוקה על שמשת הרכב האדום הראשון שנקרה בדרכה.
היא לקחה נשימות עמוקות וניסתה לא להרגיש כמו האדיוטית הכי גדולה ביקום שלא כתבה בגבולות שלה "בלי מעטפות!".
אבל איך הייתה אמורה לצפות את זה שהדומית שלה תמצא את חרדתה כה משעשעת עד שתחליט לשלוח אותה למשחק של "חפשי את המטמון"?
רק עצם הידיעה שהיא תאלץ לפתוח לפחות עוד מעטפה אחת הלילה העלתה לה את לחץ הדם וגרמה למיגרנה לארוב לה ברקותיה.
לרגע חשבה לנטוש את המשחק ולהתמודד עם מה שיגיע, אבל אז החליטה לשים מבטחה באישה שנתנה לה את אמונה וגופה בשנה האחרונה - ועד כה היא לא בגדה בכל אלה.
היא תלשה את המעטפה במהרה וקיללה את עצמה לשמע צליל נייר שנקרע.
היא שיערה שקרעה את המכתב בפנים אבל רק קיוותה שעוד יהיה ניתן לקריאה.
היא לעסה את שתפה התחתונה עד זוב דם ובידיים נחושות הוציאה את הפתק הקטן מתוך המעטפה הזהובה.
תתפשטי ותרדי על ברכייך.
עצמי את עינייך.
זהו? זה כל מה שהיה כתוב בפתק.
חלק קטן שבתוכה הסתקרן ורצה לדעת לאן זה יוביל, טוב אולי לא קטן בהתחשב בכך שרטיבות החלה להתפשט בתחתוניה.
אבל יתר מחשבותיה התמקדו בשלל סכנות ופחדים שצפו בה. ומניין לה שזו באמת הדומית שלה ששלחה אותה למסע הזה?
בעצם, חשבה לעצמה, למי עוד יש מפתח לבית שלה?
היא החלה להוריד את בגדיה, האוויר החם שמילא את החניון כמו נדבק לעורה והיא הרגישה קצת מלוכלכת, לבסוף ירדה על ברכיה ונחרדה לגלות שברכה הימנית נרטבה ממשהו על אספלט החניון. היא קיוותה שהמקור היה נזילת מים ולא משהו גרוע יותר.
היא עצמה עיניה ופקחה במהירות, ושוב חזרה על הפעולה וממש התקשתה להשאיר אותן עצומות.
מבטה התמקד במעטפות המקומטות הזהובות שננטשו לפניה על הרצפה בזמן שהתפשטה. אור חלש מהרחוב הבהיק מהן כמו פנסים קטנים-קטנים שלעגו לה.
היא החלה לחוש כאילו הייתה בחוויה חוץ גופית, לאט לאט נרגעה ועצמה את עיניה.
בעודה מחכה שם, בחוסר ידיעה מהול פחד וגירוי, קיוותה שהחוויה תשנה סוף סוף את השנאה המטופשת הזו שהייתה לה לחפץ דומם יום-יומי.