ישראלים זה עם של אנשים רעשניים, צעקניים, עצבניים, חצופים עם טעם מזעזע במוזיקה ובסדרות ריאלטי מטופשות. צורך עז לשמור על כשרות למרות שזה רעיון מטומטם שאפילו לא מגיע מהתורה. עם של ערסים.
זה מה שחשבתי פעם. כמובן שהאמנתי שיש יוצאים מהכלל, אבל הנחתי שהרוב המוחלט של אוכלוסיית הארץ היא של ערסים.
האמת, די צדקתי. אבל, יש אבל והאבל הזה הוא הכי חשוב בעולם (ליטרלי).
לפני מספר שנים חלקתי חלל בקומה עם נוף לים במגדל משה אביב עם משרד אחר.
המזכירה שם, היום כבר כבת 50, עלתה ממוסקבה בשנות העשרים שלה והייתי מרותקת לסיפורים שלה כמישהי שגדלה תחת המשטר הסובייטי ששרר שם.
יום אחד היא סיפרה לי סיפור מזעזע איך ניסו לאנוס אותה שם. ממש באמצע הרחוב.
היא צעקה ונאבקה. איש לא עזר. עד שלבסוף הצליחה לתת בעיטה לשיניים של התוקף ולברוח (עם חבלות די רציניות).
ואני התמלאתי תחושה שאני אפילו לא יודעת להגדיר אותה אבל מה שיצא לי מהפה היה "את יודעת! אין מצב שזה היה קורה ככה בישראל!"
ואז קצת ניתחנו את זה יחד עד שלבסוף אמרתי לה שאולי אנשים פה חיים לך בוריד, ואנשים זרים באוטובוס ובמכולת מרשים לעצמם להידחף לי לשחלות ולבקר אותי שאני לא רוצה ילדים, אבל זה שני צדדים של אותו מטבע.
זה כי אכפת להם. כולם פה מתייחסים לכולם כאילו הם מכירים או אפילו סוג של אותה משפחה.
ונכון, זה עושה אותנו חצופים וחטטנים ורעשנים - אבל זה גם עושה אותנו אכפתיים.
מאז אותה תובנה הסבתי יותר קשב למה שקורה סביבי בקטע הזה.
ואני התחלתי לשים לב לדברים קטנים כמו מה קורה כשמישהו/י נופלים ברחוב/אוטובוס, או מה קורה כשלמישהו/י חסר כסף קטן, או כשמישהו לא מצליח לאתר את האוטובוס/דרך, או במקרה שלי כשאת לא מצליחה להגיע למוצר במדף העליון שהוא לגמרי בגובה סביר (הצד השני של זה אגב זה שאנשים מרשים לעצמם להעביר ידיים מעל הראש שלי לכל מיני מטרות יצירתיות כשאני בתור/יושבת באוטובוס/בהרצאה) וכו'.
אני מניחה שאני לא באמת צריכה לפרט לכם, אתם יודעים לבד. אתם גם בטח הייתם כל אחד מהצדדים בסיטואציה הזו במהלך חייכם בארץ המוזרה והמורכבת שלנו.
כשהייתי בשנות העשרים שלי החלום של חיי היה לרדת מהארץ. זאת הייתה מטרה עליונה מבחינתי.
אחרי שהכרתי את זאלו ולוטוס החלום קצת איבד מהמשיכה שלו, אבל עדיין הייתי נחושה למצוא לנו בית במדינה אחרת (אפילו בדקתי מה מדיניות ההגירה של אוסטרליה).
יום אחד התווכחנו על הנושא וזאלו זרק לי משהו כמו "אז תלכי". ואני נעלבתי עד עמקי נשמתי ובכיתי ובכיתי, והוא ממש התעצבן כי מן הסתם ברור שזאת לא הייתה שיחה רצינית ולא אמרה רצינית מצדו.
כנראה שהייתי במחזור או לא יודעת מה עבר עלי באותו יום... עד היום זה מצחיק אותי להיזכר בזה (ומעצבן אותו).
אבל כבר שנים שאני לא חושבת שיש מקום אחר שכדאי לגור בו בעולם. לא כישראלי בכלל או כיהודי בפרט.
(והאמת, אני חושבת שגם לא אם אתה לא סוציאליסט ולא אחוז טירוף על PC)
ירד לי מהרעיון של לרדת.
לפני כחצי שנה נולד לי אחיין ראשון. יש הטוענים שאני דודה שרופה.
ושבוע שעבר נחתה עלי ההבנה שיש לו מלא שונאים בעולם. אשכרה יש בעולם כמות גדולה מאוד של אנשים שרוצה להרוג אותו. על מה ולמה?
הוא פאקינג עוד לא אוכל מוצקים. זה הזוי בעיניי.
וזה בכלל לא חדש, כלומר גם בעולם של אחרי הנאצים זה עוד התקיים. לאותה חברה שלי שעלתה ממוסקבה היו גם סיפורים על החיים שלה בחברה אנטישמית.
פייר? לא נשמע כיף בכלל.
ואז הגיע השביעי באוקטובר. אני חושבת שכולם יודעים לאן אני חותרת עם זה.
האימה ממוחשיות האיום כלפינו בגבולות ישראל ובמקומות אחרים בעולם, ההתגייסות המדהימה והסיפורים המטורפים של אנשי היום-יום במדינה הזו, האווירה המניה-דיפרסיבית...
קצת אחרי האסון הזה חברה טובה אמרה לי שהיא מתחרטת שלא הוציאה לילדים שלה דרכונים פורטוגלים - אמרתי לה שאין לה מה להתחרט. שזה לא שבמקומות אחרים בעולם היה להם יותר בטוח (טוב יותר זה כבר עניין סובייקטיבי אני מניחה). והיא הסכימה איתי.
אבל זה לאו דווקא בגלל האנטישמיות, זה גם בגלל שכאן הילדים שלה מוקפים באנשים שידחפו את האף שלהם לעניינים שלהם ויוציאו אותם מכלל סכנה גם אם יבקשו וגם אם לא.
ולא רק זה. ההומור הכובש של העם הזה! איך העולם יוכל להתקיים בלי זה בכלל?
איך אני אי פעם שקלתי לנדוד למדינות שאין בהן את זה?
סרטונים כמו אלו של חבורת הגולנצ'יקים המאושפזים בבי"ח שעקצו את הפלייסטיישין?? אי אפשר להמציא דברים כאלה.
סיפורים שסיפר אודי כגן בהופעה שהיינו בה לפני כמה חודשים על חייל בלי רגליים שצוחק שאין לו לאן ללכת,
או על מזכירת קיבוץ שנחרב שאומרת שהיא כנראה תרוץ שוב לתפקיד כי אין מי שירוץ נגדה...
בדיחות שואה זה פאסה-בדיחות 7 באוקטובר זה אין.
אין לתאר.
היום היינו בהרצאה של הכתב, סופר, דיבייטור דאגלס מאריי ועורכת דין נטשה האוסדורף הצטרפה אליו.
רמות ההערצה שלהם אלינו ולמדינה שלנו הן פשוט מטורפות. הם אשכרה רואים בנו כאות תקווה לאנושות, I shit u not.
דאגלס פתח וסיכום את ההרצאה באמרה שאנחנו הישראליים כמו יהלומים, כי יהלומים נוצרים תחת לחץ.
והיום, אחרי כל היחסי אהבה-שנאה שהיו לי עם העם שלנו והמדינה שלנו - אני ישבתי שם והסכמתי עם כל מילה שלהם.
הם צודקים, האנשים כאן הם יהלומים ויש כאן הרבה לחץ. ולא הייתי עוברת היום לשום מקום אחר בעולם.