נכון שצמד המילים הזה מעורר בכם איזשהו רגש או זכרון?
אצל חלקכם חיובי ואצל חלקכם שלילי.
זה קטע כי בתכלס הביטוי הזה לא קשור לחיינו כבר עשורים. ועדיין.
מה יש מאחורי צמד המילים הזה שכ"כ חזק? מה הוא מסמל לכל אחד מכם?
עבורי הוא מסמל בעיקר דברים שליליים.
הייתי ילדה לא פופולארית בלשון המעטה. חרמות ובולינג היו מנת חלקי מהגן ועד הצבא.
שנים רבות לא הבנתי למה זה מגיע לי. ביסודי חלום חיי היה שאמצא לי את ה-חברה הטובה. כמו בסרטים. זאת שתדע עלי הכל ואני עליה ונעבור לגור יחד בגיל 20 ונזדקן יחד וכו' וכו' (מי שראה פיירפליי ליין - אז כזה). ולרגע גם חשבתי שמצאתי אחת אבל אמא שלי חיבלה בזה כהרגלה... אבל זה כבר סיפור ליום אחר.
בכל אופן, בגיל 12 גיבשתי השקפת עולם חדשה. מה שבדיעבד אני מבינה שהיה בעצם מגננה.
החלטתי שאני אהיה אדישה למה חושבים עלי, אעשה ואומר מה שאני רוצה ושכולם "על הזין שלי". עם השנים אותה גישה ממש פרחה למיזנתרופיה. ובד-בבד לחרדה חברתית של ממש.
גם אם היו לי חברות זה היה קשר שטחי.
למודת כאבים ואכזבות לא סמכתי עליהן ורק חיכיתי לרגע שהן ידפקו אותי. בהפסקות העדפתי לקרוא בכיתה ריקה ומטיולי בית ספר הברזתי באופן קבוע.
בכיתה ז' הייתי צריכה לעבור כיתה. בצבא הייתי צריכה לעבור בסיס.
אבל דווקא בהתנתקות משהו התחיל להיפתח אצלי. ליוויתי כצלמת חבורת לוחמים ביבשה ובים והם גרמו לי להרגיש ממש אחת מהם, גיליתי שאני אדם שיכול להצחיק ולצחוק בחברת אחרים. כשחזרתי הייתי קצת אחרת אבל עדיין רחוקה מלהיות פרפר חברתי.
אבל זה נתן לי אומץ סוף סוף להתערבב עם החבורה של אחי אחרי שנים שהוא ניסה לשכנע אותי להכיר אותם.
הוא, בניגוד אלי, עבר את אותם דברים ואף גרוע מכך אבל מתישהו הצליח לצאת מהקופסה איפשהו בחטיבה. הם כולם היו שנתון תחתיי אבל בגילאי 20 זה כבר לא באמת שינה. הייתה לי כימיה מטורפת איתם ומצאתי ממש האב חברתי להיות בו אני. אבל הייתי אחת מ-
ממש לא מלכת הכיתה.
וגם לא היה חסר לי. שמחתי בחלקי.
ואז במהלך שנות התואר כולם התחילו לעשן וויד והפכו בטטות ספה. פתאום הפסקנו לצאת ולטייל. ואני גם לא התחברתי לכל הקטע הזה של לעשן כל הזמן (אני יותר טיפוס של לתפוס ראש מאלכהול).
על הדרך גם נפרדתי מחבר שלי שהיה חזק בלב החבורה ומרוב שהוא אכל להם את הראש על זה אנשים התחילו לבחור צד ולהתרחק ממני. די נפלטתי מהם.
אבל בד-בבד גם גיליתי את הכלוב ודווקא סוף הסיפור הזה הוא הכי טוב שיכול להיות :)
מצוידת בכישורים חברתיים מוגבלים ומיזנתרופיה יצאתי לעולם התעסוקה.
אני בטח לא צריכה להסביר לכם כמה כישורים כאלה קריטיים כדי להתקדם ולמצוא מקום במקומות עבודה שנזרקים אליהם עם אנשים שלא מכירים, ושלפעמים גם ההנאה מהיום-יום ממש תלויה בהם.
בשלב מסוים התחלתי לעבוד אצל האישה שראיתי אצלה פוטנציאל לא להשתפר מקצועית (את זה ידעתי שאצליח לעשות גם בלי הדרכה) אלא דווקא לפתח את יכולותיי הסוציאליות המוגבלות.
וזה היה תהליך ארוך וקשה!
עקב בצד אגודל למדתי כל פעם משהו ויישמתי והתאמצתי ונכשלתי וחוזר חלילה. לא אלאה אתכם אבל תאמינו לי כשאומר לכם שלא חשבתי שיש לי באמת יכולות לעבור את רף השלדון שהייתי.
ואז לפני שנתיים החלטתי לחפש עבודה במגזר הציבורי ומצאתי משהו מושלם עבורי. התקבלתי לעבודה בתחום מדהים, מיקום מרחק יריקה מהבית ותנאים מצוינים.
אבל העבודה הייתה צריכה להיות במחלקה עם עשרות אנשים שאצטרך לעבוד אליהם בצמידות ואף אהיה תלויה בהם (בדיעבד אפילו לא ידעתי עד כמה אצטרך כישורים חברתיים לעבודה הזאת). פחדתי עד מוות.
גם האנשים שהכי אוהבים אותי חששו שזה לא ילך.
אבל בשורה תחתונה לא הייתה סיבה שלא אנסה.
זפזפו שנתיים קדימה ואשכרה הצלחתי לכבוש שם אנשים. מה זה לכבוש?
הצלחתי לייצר תרבות אכילת צהריים משותפת במקום שבו כשהגעתי אליו כולם נתקעו מול המחשבים ולא הסכימו לזוז.
כשאני חוזרת מטיול של כמה ימים בחו"ל אשכרה אומרים לי שהייתי חסרה, שהיה שקט...
אני זאת שנושאים אליה עיניים לתכנן דברים שהם פאן ולא רק עבודה, שבאים לנשנוש וקפה בחדר שלה (טוב את החלק הזה קצת הינדסתי).
ואז הגיע הכנס. פעם בשנה יש כנס באילת שהרבה נוסעים אליו. שנה שעברה ממש שקלתי לא ללכת כי לא ידעתי אם אמצא עם מי להיות בחדר וכבר חזרו לי כל הטראומות מהטיולים בחטיבה שהעיפו אותי מחדרים כי לא רצו אותי בהם.
למזלי הצלחתי למצוא עם מישהי מהמחלקה וגם כל הכנס נדבקתי למישהו כזה מקסים עד שהוא הפך לימים להיות הוורק האזבנד שלי.
אבל השנה, הו השנה!
לא רק שהיו לי כמה הצעות לשותפות בחדר ואני בחרתי מתוכן, ולא רק שהיו לי מראש מספר תכניות לאן לצאת ועם מי, הכנס עצמו עלה על כל חלומותיי הפרועים.
כל יום יצאתי עם קבוצת חברים אחת, קפצתי לקבוצת אחרים אחרת ובסוף הערב באו אלי לשתות במרפסת.
כל יום אנשים שונים שאלו אותי מה עושים אותו יום ואיכשהו יצא לי השם של הפארטי אנימל של הכנס.
שתיתי, וצחקתי ורקדתי ועשיתי בונדינג עם מלא אנשים, ולא רק מהמחלקה שלי.
השותפה שלי לחדר לא הפסיקה להלל את היותי השותפה הכי שווה שיש וכבר איימה על כולם שאני אהיה השותפה שלה בכנס הבא ויהי מה!
פייר? אני עדיין לא מאמינה כל כך שזה היה ככה.
ויש לי חברים, חברים שהשגתי לבד ולא כי אח שלי סידר לי ולא כי נתקענו יחד בכיתה, פשוט כי הם מתחברים למי שאני ואני למי שהם.
ונשאלת השאלה - אז ככה זה מרגיש להיות מלכת הכיתה? אני מודה שזה די ממכר.
אחרי 40 שנה על הפלנטה הזאת פיצחתי את הסוד. לאהוב. אני פשוט אוהבת את האנשים שמקיפים אותי על כל שריטותיהם וחסרונותיהם. לא באמת צריך להיות הכי קרובים בעולם כדי לאהוב, אפשר גם לאהוב סתם ככה כי כיף ביחד וכי מוצאים תכונות מקסימות כמעט בכל אדם.
איפה שהוא בלי לשים השלתי את עצמי את המיזנתרופיה, הרגעתי בעצמי את הפחדים והחלטתי שאני נהנית בחברה של אנשים.
ואולי אם הייתי לומדת את זה מילדות דברים היו שונים? אני לא יכולה שלא לתהות כמה מזה היה אכזריות של ילדים וכמה מזה הבאתי על עצמי עם הגישה השלילית ותחושת הקורבן/טרף שהסתובבתי בה.
כנראה שלעולם לא אדע.