היא ניסתה בשנית ללכת לאיבוד בתוך הקצב, נשימותיה תחת שליטה מלאה, שריריה הגמישים נמתחים עד כמה שניתן. היא ניסתה שוב להגיע לשם, לאותו קצה יכולת. בערה החלה לעבור בריאותיה והיא חייכה בליבה, מכאן זה מתחיל... זה המקום אליו היא שייכת. הדופק החל לפעום בכל גופה "בום... בום... בום..." והיא רצתה להמשיך, יותר חזק, יותר מהר, שיכאב! שישרוף! שכל גופה ירעד ויתפעם... בסוף היא תקבל את הפרס שלה.
אבל לא, גם הפעם זה לא היה טוב מספיק. היא צפה בשפת הבריכה, רוצה לשאוג מתסכול, הזמנים לא היו טובים... להיפך, מאז התחרות המקוללת היא לא הצליחה לשבור את השיא שלה. היא לקחה כמה נשימות להסדיר את הדופק, היא לא באמת רצתה לעשות זאת, היא רצתה לנסות שוב! אבל דבוש, המאמן המיושן שלה, השוביניסט החזיר הזה, החליט שהיא צריכה מנוחה. איזו מנוחה?? היא אפילו לא הייתה בחצי, היא יכלה לספוג עוד!! למה הוא הפסיק?
שנים שהיא כאן, בין גלי הכלור, הזיעה והאדרנלין, מתאמנת משחר עד ערב. עברה ללימודים אקסטרניים, הוסיפה אימוני קרדיו, אכלה בדיוק הגובל באובססיה את התפריט שלה (מעולם לא הבינה מה ההתלהבות סביב שוקולד)... כמובן שלא היו לה חברים, הסחת דעת מיותרת. "בתולת הים של דבוש", ככה הם קראו לה, פעם הייתה מגחכת מזה. חבורה של פאתטיים, מי צריך חיי אהבה כשיש כ"כ הרבה להספיק? אהבה לא נותנת לך פרסים והכרה והישגים, כל אחד יכול לאהוב, לא כל אחד יכול לנצח. אבל עכשיו היא הפסידה, לא חיכה לה פרס בקצה, רק תבוסה וזעם.. ימיה מלאו בזעם. היא כעסה על הוריה שלא רשמו אותה לקבוצה מוקדם יותר, על דבוש שתמיד נתן יותר תשומת לב לגברים בנבחרת, על הבנות האחרות שלא גיבו אותה כשבאה אליו בטענות, אפילו על השרת האידיוט שלא הסכים לפתוח לה את הבריכה מעבר לשעות הרגילות.
מחוסר אופציות שלחה מבט שונא אל השרת בעודו מנקה סביב (דבוש, כמובן, הלך לאמן את אחד הבנים במשקולות). פניה היו חמות וראשה החל לכאוב. לפתע הגיח בפתח יואב, כמשב רוח רענן, כשמש מפציעה. לא היה ניתן לפספס את גובהו המתנשא מעל 1.90, עיניו הכחולות נראו לה כבר ממרחק זה, בעודו מסיט את תלתליו החומים לתוך הכובע. היא צפתה בו מותח את שריריו הרחבים, צפה עם הגלים העדינים ומדמיינת... אילו רק הייתה זוכה בפרס, בטח היה רואה אותה כשווה לו סוף סוף. היא התנערה, חלומות בהקיץ מטופשים, הדופק שלה כבר ירד ("איזה זין" חשבה לעצמה), אין טעם להישאר....
הוא הביט בה יוצאת מהמים, בגד הים רטוב וצמוד לגופה הדק, פטמותיה מזדקרות משינוי האקלים, עורה בהיר וחלק. גם לפני שהורידה את משקפי הצלילה וכובע הגומי הוא ידע מה יקרה. פניה נחשפו, שפתיים עסיסיות וורודות, לחייה אדומות מהמאמץ ועיניה שחורות כעורב. בעיניו תמיד דמתה יותר לשלגיה מאשר איזו בתולת ים, אומנם לא נעה באותו חן על האדמה כפי שהייתה נעה במים... אבל מפרקיה הדקים בידיה וברגליה קראו לו עם כל תנועה. הוא שנא אותה. תמיד חשבה שהיא טובה יותר מאחרים, חשבה שהיא יודעת מהו סבל וכיצד להתגבר עליו...
הוא כבר גמר בליבו מזמן, הוא ילמד אותה לקח, אצלו תלמד משמעת מהי וכמה כאב יכול להיות מתוק. הוא הפסיק את מעשיו והלך לכיוון המלתחות, דמו גועש מהתרגשות, מנסה להסתיר את חיוכו שמא יראה חשוד, הגיע הזמן...
