היא ניגשת לארון שלי ואני כבר מרגישה את החשש גואה,
הוא גולש במחשב באדישות ויודע שהוא צריך להתנתק כמה דקות עד שזה יגמר.
ואז זה מתחיל...
היא מעבירה לי שמלה למדוד- ארוכה מידי,
חצאית- מגיעה מתחת לברך,
חצאית אחרת- יפה מידי בשביל ארוחת שישי אצל ההורים...
וכך זה ממשיך. ריקוד המדידה.
היא מנסה למצוא לי בגד שילך עם הגרביים החדשים שלי*
גרביים עם פסים שחור-לבן שמגיעות עד הירך (במקור אמורות להגיע עד הברך) בסגנון טים ברטון,
ואני מנסה לתת לה להלביש אותי בלי לזוז. זה לא באמת הולך לי.
היא מקטרת על כמה שאני קצרה/קטנה/היפר ואיך שאת כל החברות שלה היא יכולה להלביש בשקט ודווקא אני עושה צרות...
תוך כדי שהיא מנסה לסדר את החולצה שתשב כמו שצריך, אני מסניפה את השיער שלה, או מנשקת אותה או מנסה לחבק אותה.
היא נוזפת בי עם צחוק עצור בקולה ואני מפסיקה להציק לה, אבל מתחילה לרקוע עם הרגל.
אני מציעה שנפסיק ושפשוט נקנה מתישהו בגד שילך עם זה,
היא יודעת שאני משקרת ועד שאתן לה לקחת אותי למדוד בגדים יקח נצח וחצי,
הוא זורק משהו על זה אני "חמור".
בסוף היא מצליחה איכשהו לשלב יחד כמה דברים,
זה כ"כ יפה ויושב כ"כ טוב שזה כאילו היה ברור מאליו שהם צריכים להילבש ככה.
היא עושה קפיצה קטנה וממש נראית מאושרת שיצא לה מגניב ופתאום אני מרגישה קצת רע שאני לא משתפת פעולה לעתים יותר קרובות.
הם מביטים בי עם חיוכי פיתה ועיניים שמחות,
היא הולכת לחפש לעצמה עוד אאוטפיט סקסי להפליא (כמו שרק היא יודעת לעשות)
והוא אומר שאני צריכה לתת לה להלביש אותי יותר.
אני זורקת לו איזו התבכיינות שאם אתלבש ככה כל יום אני אצטרך לקום ממש מוקדם כדי להספיק לעבודה,
והוא אומר שלא צריך שאתלבש ככה לעבודה, שאני צריכה להיראות ככה כשאני איתו.
ואז...
ואז הוא אומר שלא צריך לחכות שאתפשט כדי לראות כמה אני יפה.
נראה לי שהיום התאהבתי בהם מחדש 3>
*כן, אני מכורה לגרביים וכשאני מתלהבת ממש אז הבגד נבנה סביבן.
