בעברי הלא-כל-כך רחוק שנאתי כל מה שקשור לתשומת לב מאחרים.
שנאתי להצטלם, שנאתי להיות במרכז הערב, כמו נגיד בגלל שהייתי כלת היומולדת, ושנאתי להרגיש ש"כולם מסתכלים עלי".
בגלל זה היה לי ברור שאם יש משהו שאני לא בקטע שלו- זו פומביות.
מפה לשם, נפלתי בבדס"מ ובסופו של דבר הגעתי לניקוזו הישראלי שידוע בשמו "הכלוב".
כניובית לא באמת הגעתי עם רשימת מכולת מה אני רוצה ולא רוצה, אבל ידעתי שכשזה יהיה זה לא תהיה שאלה.
אז זרמתי... לא במובן של ממש ללכת ולהסתשן כי לקח זמן עד שמצאתי את המתאימים לי.
אבל כן במובן התפיסתי. לא נרתעתי מהמחשבה על רוב התיאורים וההצעות שקראתי בבלוגים, במגזין ובהודעות שהופנו אלי.
אפילו ניסיתי את כל הקטע הזה של משימות וירטואליות וגיליתי שלצייר כוכב על מקום לבחירתי שבו הייתי רוצה נשיקה ולשלוח לו תמונה באמצע יום עבודה לא ממש עושה לי את זה- ואותו וירטואלי גם קיבל תמונה של כוכב המתנוסס על צווארי הענוג ותו לא.
ואז יצאתי די סלאטית ואת השבוע להכרותינו חגגנו בסשן הראשון שלי.
ושבוע אח"כ כבר יצאתי איתם למסיבה לכבוד יום ההולדת של לוטוס.
מסיבת הבדס"מ הראשונה שלי, איזו התרגשות ואין לי שום דבר ראוי ללבוש. אבל המחסור במחוך לא הפריע להם והם אפילו לא זרקו הצעה אקראית שאבוא בערום אז ההתרגשות שלי לא נפגעה (כאמור, פומביות לא הקטע שלי).
ואז ראינו אותו במלוא תפארתו- את הצלב. אתם יודעים איזה. לא משנה איפה המסיבה ומה הליין, תמיד תהיה איזו במה ממוקמת בצורה אסטרטגית ועליה יעמוד בגאווה הצלב.
אני לא ייחסתי לו חשיבות ועדיין הייתי מלאת כוכבים מפעילותינו בקומה למטה.
הוא הסתכל עלי ושאל אותי את ה-שאלה, השאלה היחידה שהייתה יכולה לגרום לי לעלות לבמה הזאת ולתת להם לסשן אותי על הצלב הזה... "כמה את אמיצה?".
ואז נחרץ גורלי. זה עשה לי את זה.
הייתם חושבים שהשאר היסטוריה, אבל זה ממש לא נכון. כי חלק מהעניין זה שלא משנה מה, אני לא מצליחה להתרגל.
לא משנה בכמה מסיבות נהיה, ברגע שאנחנו מתחילים לצעוד לאיזו ספה, צלב, מעמד כלשהו כדי לעשות את מה שבאנו לעשות, יהיו לי פרפרים בבטן ופתאום אהפוך מודעת יותר ויותר לכל צעד שאקח קדימה.
לפעמים אני משתתקת ובולעת רוק ולפעמים אני מקפצת במהירות כדי לנער ממני את התחושה.
הם ממקמים אותי בתנוחה שיעדיפו לאותו רגע ואני אעצום עיניים חזק-חזק.
הם יפשיטו ממני חולצה, חזייה או ירימו חצאית והעור שלי יצטמרר בחידודים-חידודים (התחתונים במקביל יירטבו).
ואז הם יתחילו. סטירות, נשיכות ועולם שכולו טוב. אני אשכח איפה אנחנו ומול מי אנחנו ואהיה מאושרת וכאובה.
בשלב מסוים אהפוך מודעת עד כמה אני רעשנית ותציף אותי בושה שבטח אני מפריעה לכל מי שסביבנו וכמה צומי אני ודאי יוצאת. הם ילעגו לי שאפשר לשמוע אותי אפילו מעבר למוזיקה ואני אנסה לשתוק ולא לצרוח- ללא הצלחה.
אבל לא תמיד המשחק הקטן הזה יספק אותם, מתישהו יתחילו ללחוש לי באוזן, לספר לי מי צופה בי וכמה צופים, מה הם עושים בזמן שהם צופים בי ואיך הם או הפרטנרים שלהם נוגעים אחד בשני תוך כדי הצפייה (ומה שנותר מהתחתונים הפיציים שאני לובשת למסיבות כנראה כבר יטבע לחלוטין).
הגוף שלי יהפוך רגיש יותר לכל תנועה ומגע והתחתונים שיופשלו ממני יעבירו חמימות בחלקות העור שיחככו בדרכם.
אני אומר לעצמי שהם סתם משקרים כדי שארגיש את זה, אנשך את השפתיים ואתקע ציפורניים בדומם כלשהו כדי להשקיט את הבושה .
ולפעמים, כשיתחשק להם להיות רעים ממש, הם יסובבו את ראשי לכיוון הקהל ויצבטו ויספינקו עד שאפקח את העיניים ואראה את קהל הצופים.
אני אביט מופתעת בקבוצת האנשים ואבין שלא שיקרו לי.
וכך, מבעד לדמעות, אראה זרים שצופים בי בזמן שממשיכים לגעת בי בכל המקומות הכי אינטימיים, להכאיב ולגרום לי לצעוק כך שכולם ישמעו ותוך כדי הם יאמרו בטון משועשע עד כמה אני זונה ושאני יכולה לומר שאני לא אוהבת פומביות אבל הגוף שלי אומר משהו אחר לגמרי.
לבסוף ילטפו את כל כולי ויעטפו אותי בחיבוק קרוב-קרוב שיסתיר אותי מפני כולם. וכך ירד המסך.
בקיצור, אפשר אולי לומר שאני בקטע. בקטנה כזה.
אבל זה לא באמת מפתיע בהתחשב בכך שהם גילו לי שאני בקטע של הרבה דברים צפויים יותר וצפויים פחות.
לדוגמה, לפני כמה ימים גיליתי שאני לא יכולה לשמוע את השיר הבא בלי לחשוב על חני נחמיאס כשהיא נאנסת:
ומשהו גם אומר לי שאם יבקשו ממני לשלוח באמצע יום עבודה תמונה עם כוכב על חלק נבחר בגוף אז זה לא ישאיר אותי אדישה והצילום לא יהיה של צוואר.
*בכוח אני מקווה שזה ענה לציפיותייך ;)
